יום חמישי, 26 בינואר 2012

עשן של טאליסקר

איך היינו רוצים לצלם בעצמינו את התמונה
(התמונה באדיבות קובה-סקוט)
כבר זמן רב רצינו לכתוב על הסינגל מאלט המשובח שמגיע מהאי סקאי. המחשבה הראשונית היתה לכתוב פוסט שדן אך ורק בגרסת ה- 10 שנים, גרסת הבסיס המעושנת והפרועה של המזקקה. אך בהמשך עלו נושאים שונים שדרשו דיון והעמקה: מחיר הטאליסקר בארץ ובחו"ל וכן סוגיית העשן והכבול. לכן תמצאו ברשומה התייחסות ורשמים לחלק נכבד מההיצע של המזקקה המדוברת. יש משהו קסום בתזקיק המגיע ממפעל כה מרוחק, מאי פראי ששוכנים בו רק מעט מעל 9000 תושבים... משהו מחוספס וממכר כמו תפו"א שיצא ישירות מהמדורה, וטעמו הנהדר מצליח להדהים אותנו בכל פעם מחדש.

לפני שנמשיך הלאה רצינו לשרש טעות, או אולי אף הטעייה, החוזרת על עצמה בתיאור האי: בשלל אתרים בעברית רשום שחור על גבי לבן כי גרים באי כ- 300 תושבים. מאין מגיע המספר הזה? האם יש כאן מקרה של קופי פייסט? האם יש כאן טלפון שבור? נשמח לעזרה בפענוח התעלומה... בכל מקרה, אנו משתדלים לאמת פרטים לפני פרסומם, ולכן לפניכם שני קישורים בהם ניתן לצפות באוכלוסיית האי סקאי: וויקיפדיה באנגלית, SPC Scotland.

בחזרה לנושא המרכזי. הדרבון הסופי לכתיבה היה רכישת מארז שלישיית טאליסקר במחיר מציאה: שלושה בקבוקונים כל אחד 200 מ"ל. הראשון בגרסת הבסיס (טאליסקר 10), השני בגרסת הדיסטילרי אדישיין (Distillery Edition 1992-2005), ובקבוקון שלישי בגרסת 18 שנים. כל זה במחיר מציאה של 30$. כדי לשים בפרספקטיבה את המחיר – בארץ 750 מ"ל טליסקר 10 עולה כ 350 שקלים, בדיוטי שלנו 69.9$. המחיר ששילמנו הינו שווה ערך ל 37.5$ לבקבוק באותו הגודל, ומעבר לכך קיבלנו 2/3 מהנוזל בגרסאות יקרות יותר.

לחשיפת מציאה זו אחראי מני.ת שגר בארה"ב וכותב בפורום האלכוהול הפעיל של תפוז. מקום מגוריו מסגיר היכן נרכשו הבקבוקים - בחנות אלכוהול ניו-יורקית שתעשה לקוראי הבלוג הזה סחרחורת... אין זו המציאה היחידה שמני גילה, הוא מצא עוד בקבוק למשפחת טאליסקר שיעשה לכולכם חשק לעזוב הכל ולטוס לניו-יורק: טאליסקר 25 שנה, חוזק חבית (57.2%) שבוקבק בשנת 2005 והמחיר: 90$. הנה קישור להודעה שמני כתב על כך בפורום: קישור.

קריאת ההודעה הנ"ל תגלה בפניכם השערות שונות לגבי הסיבה למחיר הזול באופן שערורייתי וכן כי מדובר בסדרה ממוספרת העומדת לאזול מהמלאי. אז רעננו קשרים רחוקים וארגנו בקבוק, או בעצם שניים (את השני תביאו לנו...)
להלן הכתובת של החנות:
Warehouse Wines & Spirits
735 Broadway
(between Waverly Pl & Astor Pl)
New York, NY 10003
Neighborhoods: NoHo, Greenwich Village
(212) 982-7770

ושוב נתפזר לסיפורי מסגרת וקוריוזים מעניינים. לפני כשנה היה ויכוח סוער בפורום האלכוהול של תפוז לגבי ההבדל בין ניחוח מעושן לניחוח כבולי. אין אנו זוכרים האם הוויכוח הוצת בעקבות תיאור ויסקי המאופיין בעשן כבולי או להיפך, אך הוויכוח היה כה סוער עד שיצר טריז בין חלק מהכותבים בפורום שלא חסכו בעלבונות וגידופים.. הכל בגלל מעט עשן...

חשוב להבין כי מדובר בהבחנה חשובה ביותר כאשר אנו מעריכים ויסקי. אם כי שני הניחוחות הללו מגיעים מבערה של כבול המייבשת את הלתת הרטוב (כחלק הסופי של תהליך ההלתתה של סינגל מאלט), לכבול מאזורים שונים ניחוחות שונים- בדומה לרעיון הצרפתי של טרואר: לכבול של האי סקאי ניחוח מעושן יותר מאחיו המגיעים מהאי הסקוטי איילה. 

דן "הגרזן" לוי מ-Cuba Scot הרים את הכפפה בעקבות הוויכוח שהתנהל בפורום והחליט להציג בסדנאות הוויסקי שלו את הטאליסקר 10 לצד הלפרויג 10. הוא עשה זאת על מנת להדגים את ההבדל בין הניחוח המעושן המאפיין את הטאליסקר לבין הניחוח הכבולי המאפיין את הלפרויג. קשה לתפוס דקות זו של הבחנה ללא הסנפה מקבילה של שני הניחוחות, אך ברגע שהאסימון יורד אנו מצטיידים בעוד כלי חשוב בטעימה והערכת ויסקי. ההבדל בין עשן לכבול- ורק כיוון שהמאלט המיוחד הזה עוזר לנו במשימה- מגיע לו מקום של כבוד וכתבה מיוחדת אצלנו בבלוג.
ה-Spirit Stills, התמונה באדיבות קובה-סקוט
ללא הקדמות נוספות, הגענו סוף סוף לנוזל עצמו:
טאליסקר מזקקים את הוויסקי שלהם בזיקוק דודי כפול, כאשר במזקקת הוואש (הזיקוק הראשון) מותקן התקן שעובד כמו פיוריפייר (Purifier), מתקן היוצר עיבוי מסוים של האדים ולכן הפרדת חלקים טובה יותר ותזקיק עדין ונקי יותר. מכאן כמובן לקוח שם המתקן על בסיס המילה  "pure". הלתת מעושן באמצעות כבול מהאי כמחצית מהמידה הנהוגה במזקקות מהאי איילה- בין 18-22 PPM (או בעברית חלקיקים למיליון)- ואת אותם חלקיקים נרגיש בתוצר הסופי כניחוחות כבוליים ומעושנים. המזקקה משתמשת גם ב-Worm Tubs לקירור, כלומר האדים מתעבים בתוך צינור מסולסל בצורת קפיץ השוכן בתוך מיכל מים קרים- מערכת עיבוי מסורתית התורמת גם היא לטעם התזקיק. דן "הגרזן" ביקר שם וסיפר כי הוא נהנה הכי הרבה מהתזקיק שלהם "לבן" (למעשה שקוף) ישר מהמזקקה. הוא צחק איתם ואמר שלדעתו כל תהליך היישון מיותר- הם כמובן לא אהבו את הערתו...
ה-Worm Tubs המסורתיים, התמונה באדיבות קובה-סקוט
למזלנו יש לנו את התרשמותו של דן "הגרזן" מהתזקיק הצעיר: טאליסקר New make: הצבע שקוף "יהלום". באף נמצאו ניחוחות עשן ותפוחים. בפה הרגיש דן עשן ותבלינים וההתרשמות הכללית כללה רום, צימוקים וכמובן עשן.

עתה הגיע הזמן לרשמי הטעימה של גרסת הבסיס, טאליסקר 10 שנים (45.8%)
באף: עץ, ווניל עשן מלווה בסירחון כבולי קל, אצות ופלפל שחור. מעט ניחוח תפוח ברקע כאשר הוספת מים מוסיפה לניחוחות הכבול, התפוח והפלפל השחור.
בפה: שמנוני עם גוף בינוני. מתקתק עם ווניל, מליחות קלה בלבד, פירותי ועוקץ. העשן מתגלה בזמן הבליעה. הוספת מים תרמה לווניל ולמתיקות, כעת ניתן למצוא גם טעמי אגוזים ועוגיות שוקולד-צ'יפס וכמובן יותר עשן.
פיניש: בינוני עד ארוך, מלוח מתקתק עם ווניל ועשן, נעים ומעניין. 

טאליסקר דיסטילר אדיטישן 1992-2005 (45.8%)
13 שנים ביישון. הייחוד של גרסה זו היא שלאחר יישון הוויסקי בחביות ברבן העבירו אותו ליישון בחביות שרי אמורוסו (יין שרי אולורוסו כבד ומתוק). ההשפעה של היישון בחביות מורגשת מאוד בתזקיק ולחיוב, לא פלא שזו גרסת המזקקים.
באף: שזיפים ועץ. עשן של שבבי עץ. השרי מורגש עם ריח מתוק של פרי אדום ויין רוזה, שילוב נהדר בין העשן לשרי. מלח מעושן, ווניל, פלפל שחור, תותים וג'ינג'ר. עם הזמן ניחוחות של כבול גם כן עולים.
בפה: מתחיל מתוק ופירותי ואז מתפשט העשן. מתוק ועגול, מעט צורב אבל במידה כזו שרק מזכירה לנו שאנו שותים וויסקי ולא מים. מלח מעושן, עץ, פרי אדום, מעט בלסמי. ברגע הבליעה בשרני ומעושן- נהדר.
פיניש:  ארוך מאוד ומתקתק עם שרי וניל ויין רוזה, העשן כמובן נמצא גם בפיניש מלווה במליחות, אצות וכבוליות עדינה.

טאליסקר 18 שנה (45.8%)
גרסת 18 השנה שלהם מציעה את הפרופיל יישון של גרסת הבסיס עם בגרות של עוד 8 שנים.
באף: ניחוח מתקתק של ווניל עוצמתי ועוגיות עם כבול עדין ומתוק. אצות, ים, מלח, מעט פלפל שחור, פירחוניות מסויימת המלווה בדבש ישן. פירותי- פירות אדומים עם ניחוח של יין ישראלי בסגנון פורט. אחרי מעט זמן בכוס יוצאים גם ניחוחות מעושנים.
בפה: קטיפתי נעים ומתוק-מלוח, גוף בינוני עד מלא עם ווניל, עוגיות דבש ופירחוניות קלה, אצות ומלח ים. עגול מאוד ומאוזן בין מתוק למלוח עם עשן שעולה ברגע הבליעה.
פיניש: ארוך ומתקתק עם עץ, ווניל ועשן המלווים במליחות קלה. העשן נשאר לאורך זמן ואליו מצטרפים גם ניחוחות כבוליים לקראת בסוף.
שלשיית הטאליסקרים + ה-25 שנה (וכן אנו טועמים במספר כוסות)
טאליסקר 25 שנה 1980-2005 חוזק חבית (57.2%)
על גבי הבקבוקים של הגרסה הזו מצוין כי הוויסקי נלקח מחביות משומשות (re-fill casks) כלומר חביות שזהו השימוש השלישי שלהם ליישון וויסקי. למה שלישי? התעשייה הסקוטית לוקחת את החביות המשומשות של תעשיית הברבן האמריקאית או את החביות המשומשות של תעשיית השרי הספרדית- כלומר שימוש אחד, ואלו חביות שנעשה בהם שימוש קודם בטאליסקר- שימוש שני. לבסוף נכנס אליהם הנוזל שבבקבוק ששהה בהן 25 שנה, אז נחשו מה גיל החביות, 35 שנה? 40 שנה? אולי יותר...
את רשמי הטעימה קיבלנו ממני. ת מכיוון שהבקבוק שלנו יחכה להזדמנות מיוחדת בכדי להפתח. למני לעומת זאת יש כבר קילומטראז מכובד עם המאלט הנוכחי ואנו מעריכים מאוד את דעתו.
צבע: זהבי עמוק. 
באף: ניחוחות ים, אננס ותפוח עץ, מעט מנתה, עץ עדין וכבול מתוק,במבליק וסוכריות חמאה. 
בטעם: קוגל ירושלמי, פלפל שחור,מיקס אננס תפוח שמתפתח לפירות הדר, מרמלדה, כבול מתוק, עוגיות חמאה, עץ עדין (מאד מאוזן), מנתה וקינמון. מאד מרוכז בטעמים ומאד ברור. 
עם מעט מים, גדל בנפח אבל מאבד מאד מהפריכות של הטעם. 
פיניש: ארוך שמתחיל עם סיומת יבשה.
שימו לב כי בטעימה מני מתאר ניחוחות של כבול ולא של עשן. כששאלנו אותו לגבי העניין הוא ענה: "ניחוח העשן בוויסקי נבלע תחת מעטה הכבול מבחינתי... מאחר וכל עניין בחיים הוא יחסי, זה נכון שהלפרויג יותר כבולי מאשר הטאליסקר, אבל גם בטאליסקר הכבול מורגש יפה מאד. כך שאפשר להגדיר אותו כ"פחות כבולי"  מהלפרויג. בטאליסקר הספציפי הזה הרגשתי מן כבוליות מתוקה ומאד נעימה, לא תמיד הכבול נעים לי בוויסקי. העשן לא צועק למרות שהוא כמובן קיים. עשן נטו זה עניין נדיר בעולם הוויסקי מהנסיון שלי. וויסקים שמרגישים לי עשן נטו הם ביטויים מסויימים של ארדמור שניסיתי וגם Caperdonichs." 

תשובה רצינית ומעניינת שהובילה אותנו להמשיך ולשאול לגבי פשר הכבול בטאליסקר 25. אחת התשובות שקבלנו, תשובה שהיא בגדר שמועה בלבד, היתה כי בעבר טאליסקר היו מכינים את המאלט שלהם כבולי יותר (בהתאם להעדפת השוק) וכי בסביבות סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים הם התחילו לייצר גרסאות "מעושנות יותר", כלומר שינו את פרופיל הטעמים כך שייחד אותם מהמאלטים הכבוליים שמגיעים מהאי איילה.
להזכירכם, את המאלט המדובר זיקקו ב-1980, כלומר עוד לפני השינוי בפרופיל הטעמים. לצורך בירור העניין פנינו לנועה, הלא היא כותבת הבלוג ההיסטורי וויסקולוגי, הבלוג הראשון בעברית שעסק בוויסקי. נועה, כך מסתבר, מחזיקה בקבוק של טאליסקר 10 שנקנה בתחילת שנות ה-2000, ואנו ביקשנו את עזרתה בניסיון להתחקות אחרי המזקקה. להלן דבריה: "הבקבוק שלי הוא מתחילת שנות ה-2000, לא משנות התשעים. לא זוכרת בדיוק באיזו שנה. האריזה, כפי שאפשר לראות בתמונה, מכוערת להפליא, כיאה לתקופה. אחוז האלכוהול 45.8. כדאי לציין שכמות הנוזל בבקבוק לא גדולה (כרבע בקבוק), והוא עומד אצלי במצב לא מלא כמעט 10 שנים, מה שבוודאי השפיע על טעמו. ועדיין, בטעימה מחודשת אני עומדת (חלקית) מאחורי רשמי הטעימה שלי מ-2007, בודאי בנושא העשן – מדובר בוויסקי מעושן מאוד אבל לא כבולי. ייתכן והשמועות מתייחסות לוויסקי ותיק יותר מזה שאצלי. עם זאת, בהשוואה בין טליסקר של תחילת שנות האלפיים לטליסקר של היום, הטליסקר של היום מחוויר ליד הגרסה הנשכנית ומלאת האופי של פעם."

טאליסקר 10 שנים גרסה מתחילת שנות האלפיים (45.8%), רשמי הטעימה של נועה
הטאליסקר הישן, התמונה כאמור באדיבות נועה
באף: עשן מבושם בהדרים, תפוזים, המון עץ, רמזים של הל ופלפל. אחרי המתנה בכוס - עולה מעט קקאו. אחרי המתנה נוספת מגיע משהו מבושם יותר ומעט מתקתק. כמו מרמלדת תפוזים מתוקה-מרירה.
אחרי תוספת מים מבצבץ קצת כבול וגם יותר מתיקות מעט דבשית. העשן כמעט נעלם ונשאר הרבה עץ (לא שרוף דווקא). מזכיר ריח של warehouse עם כל החביות.
בפה: עשן ישיר וקשה, יבש ומר, כמו לנגוס בקרש ממדורה. נשאר בפה לזמן ארוך ביותר, בעיקר בחך העליון. פשוט עץ שרוף. בהמשך מגיעה חמיצות. ממש קשה להבחין במשהו מתחת לכל העשן המר/חמוץ הזה. המון עץ שרוף. מתחת לעץ מגיחה מדי פעם מתקתקות מאוד חמקמקה. גם כאן, משהו שדומה למרמלדת תפוזים מתקתקה אבל בעיקר מרה.
אחרי מים - פשוט עץ שרוף. אולי מעט כבוליות במרכז הלשון אבל בעיקר הרבה עץ שרוף בחך העליון. אחרי כמה דקות נוספות, כשהוויסקי כמעט מת מעודף מים, מתחילים להרגיש את הכבוליות מבצבצת קצת יותר בבירור, אבל עדיין מדובר בתכונה זניחה לעומת העשן.
                                                                                                                                                                       

יום שישי, 6 בינואר 2012

בירה ע"פ מתכון בן 128 שנה (Truman's XP 1883)



הפעם נערוך שיעור מעשי בהיסטוריה, אז תישארו איתנו ובהמשך נצרף מתכון...
כתבנו הרבה על בירות היסטוריות, על בירת הג'ינג'ר ובירת המרווה (שתוכלו לטעום בתערוכת Beers הקרובה).כתבנו גם על IPA כתבה שמנפצת מיתוסים ומלמדת מה באמת עומד מאחורי הסגנון שצבר פופולריות לאחרונה. 
 אם לא קראתם את הכתבה כדאי לכם הקישור – כאן, ואם כבר קראתם אתם מוזמנים לקרוא את כתבת ההמשך של שחר הרץ שהשכיל להמשיך את הדיון המעניין- הכתבה שלו – כאן.

כבר הבנו כי בירות ה-IPA שאנו נחשפים אליהן לאחרונה מייצגות פרשנות מודרנית ושונה מהותית מהסגנון שעשה את דרכו להודו במסע מפרך בספינות המפרש והקיטור. לכן, סיקרן אותנו מאוד להבין "מה שתו החיילים הבריטיים בהודו?" היה חשוב לנו "לטעום" את ההיסטוריה כדי שנוכל להבין יותר טוב את ההווה. החלטנו במקביל לכתיבת הכתבה על סגנון ה-IPA המקורי גם לבשל בירה התואמת לסגנון, והיום, שלושה חודשים אח"כ הגיע הזמן לחשוף את הבירה ואת המתכון. אל דאגה, בתערוכת Beers הקרובה גם אתם תוכלו לטעום קצת היסטוריה...


המתכון שייך למבשלת Truman הממוקמת בלונדון. למרות שהמותג הוקם לתחייה לאחרונה (2010). המבשלה אינה פעילה מעל ל-20 שנה, אך מקורותיה מצויים עוד ב-1666 כאשר  Joseph Truman הצטרף למבשלת -William Bucknall's Brewhouse  שם הפך למנהל מאוחר יותר. בעזרת  Sir Benjamin Truman שהצטרף למבשלה ב-1722 המבשלה צברה תאוצה ופופולריות, מה שהוביל להקמתה של מבשלת Black Eagle שמאוחר יותר שינתה את שמה ל-Truman's וכך החל תור הזהב של המבשלה שנמשך 200 שנה... מכובד מאוד. 

אך הבירה ששחזרנו לא בושלה בלונדון. היא בושלה במבשלה בבעלות Truman, שיועדה במיוחד לבירות הבהירות שלהם, הנמצאת בעיירה צפונית מערבית ללונדון בשם Burton-on-Trent, עיירה הידועה באיכות המים שלה ובתעשיית הבירה בה בעקבות כך.

הבירה שאנו החלטנו להכין מתוארכת ל-1883 ומקוטלגת כ-XP, קיצור של Export Pale Ale. אין אנו יודעים הרבה על יעדיה של הבירה אך אנו יכולים להעריך כי היא נשלחה לאיזורים חמים, ואנו יודעים כי המתכון משקף תקופה בה היה מחסור בכשות מייצור מקומי (אנגלי). לכן, עיקר המרירות בבירה הזו מגיע מכשות אמריקאי בשם Cluster, אבי זני הכשות האמריקאים המודרניים שאנו מכירים היום. גם בבירה שלנו הכשות היה צריך לעשות את המסע מארה"ב לארץ הקודש בדרך הקשה, קרי- בתיק שעלה איתנו על המטוס (למרות כי לאחרונה גילינו שהחלו לייבא כשות זה לארץ). אך כדי להבין עד כמה מיוחדת הבירה הזו חשוב לציין כי הבירה אינה מכילה רק זן כשות אחד אלא מכילה חגיגה שלמה של מרירות בצורת זני כשות גם מאנגליה, צ'כיה וגרמניה.

את המחקר למציאת המתכון המקורי של הבירה לא אנחנו עשינו. הכבוד והתודה מגיעה לרונלד פטינסון- תודה רון, עתה אנו חייבים לך לא רק את הידע על ההיסטוריה מאחורי IPA אלא גם את טעמה של ההיסטוריה.

המתכון מצוי כאן (לכל מבשלי הבירה הבייתיים) ולכל אילו שאינם מעוניינים לחפור על המתכון- זה הזמן לעצור בקריאה, נשמח אם תבואו לומר שלום בדוכן של "בעליית הגג" בתערוכה. 
כמה הערות לבשלנים שבינינו על המתכון: 
מתכון כיפי במיוחד- single grain – בחרנו כמובן להשתמש ב Pale Ale של מונטונס האנגלים.
כשות: 4 סוגי כשות. כולם פרט לקלאסטר היו זמינים בארץ, היום גם הקלאסטר זמין.
שמרים: המתכון דרש Yorkshire Ale Yeast זן שמרים הנדיר גם לא במחוזותינו (קרי- לא הצלחנו להשיג) או שמרים נוזליים אחרים ששוב לא זמינים בארץ. הזן המתאים ביותר הזמין בארץ ובו השתמשנו הוא נוטינגהם אייל, אך זהו זן המייצר בירות יבשות יותר (high attenuation). תוצר זה מתאים לסגנון ה-IPA, אך בכדי לאזן את הבירה נאלצנו להוריד את המרירות מ-108 IBU ל-77 IBU . אל דאגה, הבירה עדיין מרה כמו החיים במאה שעברה!