כנראה לכך התכוונו היוצרים כאשר נתנו לליקר הזה את שמו, ליקר קינמון על בסיס וויסקי קנדי. מצעירותי (נמרוד) זכור לי ליקר קנמון אחר, ה-AFTERSHOCK. אותו הליקר תמיד לווה במשפטים כגון "גבר, נראה אותך שותה את זה!", "חריף אהה..." וזאת הייתה הקונוטציה הראשונה שעלתה במוחי עוד לפני שניסיתי את ה FIREBALL. בהתחשב בשם הליקר לא נשאר ספק בליבי שאתקל בתחושת כדור האש... ומאחר שעברו אי אילו ימים מאז שהגדרתי עצמי כצעיר, די חששתי מכך... הליקר התחיל מתוק קינמוני ועדין (וואו, לזה לא ציפיתי). הבסיס האיכותי של הליקר ממש עושה כאן את ההבדל, כך חשבתי לעצמי, לא מוכן להפתעה שמגיעה כשנייה לאחר שהליקר יורד בגרון – שם קבור הכלב, או במקרה שלנו טמון כדור האש. אני חייב להודות שלמרות שאני מגדיר את עצמי כסנוב אלכוהול – הופתעתי לטובה.
התחלתי להשקות את החברים מסביב, לראות את התגובות (מכיוון שאני ואף אחי הצעיר והמנוסה לא מהווים את קהל היעד של המשקה). רוב התגובות היו חיוביות ולראייה הנה רשמיה של זוגתי:
"אקדים ואומר שאיני חובבת וויסקי, בלשון המעטה. למעשה, וויסקי וכל המשקאות הדומים לו, נכנסים אצלי לאותה הקטגוריה של "רעל". תנו לי בירה דובדבנים או קוקטייל על בסיס חלב (שלא מזכיר אלכוהול) - ואני מסופקת. לכן, כשהוצע לי לטעום את הFireball , שיערתי שהתגובה שלי תהיה הבעת פנים נגעלת וטעם מר בגרון. טעמתי אותו בחשש בלגימה קטנטנה, ומייד לקחתי לגימה נוספת. הטעם שהתפשט בחלל הפה היה מתוק וקינמוני, כמעט ללא מרירות נלווית. ממש משקה טעים שעושה חשק לעוד. כשנייה לאחר מכן, הגיעה השריפה הגדולה בגרון, אך גם הפעם, היא לא הייתה מלווה במרירות או טעם אלכוהולי. החוויה שלי הייתה של אפקט מדליק (תרתי משמע), כמו הסוכריות החמוצות שהיינו אוכלים כילדים בשביל הכיף: נושפים עשן לשנייה, החום עובר, ומייד רוצים לשחזר את החוויה בשנית. שלושה שוטים אח"כ (שלמען האמת נלגמו בלגימות קטנות על מנת להאריך את חווית המתיקות-מלווה-בשריפה) ואני הייתי שמחה ומרוצה עם תחושת באז נעימה".
