קיץ בכוס - ברנדי קרמבולה

הניסיון שלנו עם זיקוק ברנדי מעץ הקרמבולה השוכן בגינתנו, התחיל בסוף שנת 2010. באותה התקופה עוד לא היה לנו נסיון רב עם זיקוק ברנדי מפירות שונים, והברנדי לא יצא כפי שרצינו. לימים, למדנו כי באותו הזיקוק פיספסנו את החתכים (cuts)* העדינים הנדרשים בכדי להוציא את הלב של הברנדי המיוחד הזה... 

העץ שבחצר ביתנו.

עץ הקרמבולה הגדל אצלנו בחצר הינו מזן "גולדן סטאר" (Golden star). זן חמצמץ זה מקורו בהשבחה שנעשתה בפלורידה ב-1965. העץ נותן פרי פעמיים בשנה (באביב ובתחילת החורף) והפירות מבשילים רגע לפני שהם נופלים מהעץ. כתוצאה מכך, הקטיף הדרגתי, ולכן בעייתי מאוד, במיוחד כיוון שאחוז הסוכר בפרי 'קופץ' רק כאשר הפרי מבשיל לחלוטין. למזלנו, על אף שאחוז הסוכר בפירות נמוך בדרך כלל ונע בסביבות ה 3-8%, העץ שלנו נותן פירות מתוקים יחסית עם מעל 8% סוכר - ובהתאם מעל 4% אלכוהול ביין המיועד לזיקוק.

צורת הכוכב המושכת של הקרמבולה 

הקטיף.

תחילת דרכו של הברנדי היא בקטיף הקרמבולות מהעץ. אנו משתדלים לקטוף רק את הקרמבולות הזהובות כאשר הקצוות מתחילים להשחים- כך הן בשיא בשלותם וזהו הסימן כי בקרוב הן יתחילו ליפול מהעץ. לאחר מכן, יש לשטוף את הפירות היטב, מכיוון שצורת הכוכב הכל כך מושכת את העין- גם מושכת אבק המצטבר בין צלעותיו. 

הקרמבולות מהעץ שטופות לפני סחיטה

הסחיטה.

סחיטת הקרמבולות הינה קלה ביותר מכיוון שהן עסיסיות מאוד (כמעט 90% מים). אנו מתסיסים את הנוזל עם שמרי יין לבן לתקופה של בין שבוע לשבועיים, יחד עם הקליפות, בכדי למצות את הטעמים גם מהן. התוצאה - יין קרמבולה שיעשה דרכו לזיקוק.

יין הקרמבולה.

על אף שהמטרה הסופית הייתה לזקק ברנדי, הפוטנציאל לייצור יין מהקרמבולה לא חמק מעינינו. שמרנו בקבוק אחד מהיין במשך שנה וחצי לצורך טעימה, בכדי להבין את הפוטנציאל הגלום בנוזל. 

יין הקרמבולה בכוס

היין זהוב וצלול כמעט לחלוטין. הוא מעט מוגז בעקבות הכנסה לבקבוק אחרי תסיסה יחסית קצרה ובעל ניחוח דבשי משכר. הבוקה כולל ריחות של דבש, סוכריות דבש (כאלה שהיו בקופסת פח מצופים באבקת סוכר), פירחוני, צוף וגם ירקרקות נעימה אך בולטת, הממתנת את המתיקות של הבוקה ומגדירה לצד הדבשיות את ניחוח הקרמבולה. הניחוח מתפתח עם הזמן וניתן להריח את היין שעות. בפה קיימת הרגשה יבשה, מינראלית מאוד (מינראלית מדי), גוף רזה והגזה נעימה. החמיצות משתלבת היטב ואינה אגרסיבית כפי שהיה ניתן לצפות מזן חמוץ זה, הטעמים הדבשיים והמתוקים (צוף פרחים) מממשיכים גם לפה. ליין פוטנציאל גבוה מאוד, אך מתלווה לטעם ירקרקות מוגזמת ומרירות קלה ולא נעימה... הפיניש מינראלי ויבש ומשאיר טעמי צוף לאורך זמן רב בפה.

נראה כי ניתן להגיע ליין קרמבולה איכותי ועתה עלינו לפתח מתכון שונה שיתאים ליין קרמבולה הנועד לשתייה -  את זה עדיין לא עשינו.. והפוטנציאל גדול.

בחזרה לברנדי.

הנסיון השני עם זיקוק ברנדי קרמבולה התבצע במאי 2011. בשלב זה כבר ידענו כי עלינו לשנות את שיטת הזיקוק ולכן חילקנו את התזקיק למנות קטנות לכל אורך הזיקוק השני, כדי לקבל תמונה מדוייקת של החתכים שעלינו לעשות. לאחר טעימה מדוקדקת של (כמעט) כל החתכים בנינו את הברנדי והחזקנו אצבעות - הרי נדע אם הצלחנו רק כשנה וחצי מאוחר יותר.

חלוקת תזקיק הקרמבולה למנות קטנות למען בחירת החתכים שיכנסו לברנדי  

הצלחנו.

בטעימות, עוד לפני שהברנדי נכנס לבקבוקים, כבר ידענו שיש לנו ברנדי מדהים בידיים. אורון לרנר (המיקסולוג שאתם וודאי מכירים אם אתם קוראים של הבלוג) קרא לברנדי באחת מהטעימות המוקדמות "קיץ בכוס". גם לעניות דעתנו, אין שם הולם מזה לברנדי.

היישון.

הברנדי התיישן באלון צרפתי בקלייה בינונית ולאחר כשנה וחצי עקבנו אחרי התפתחותו באדיקות. שאפנו להוציא אותו בנקודה בזמן בה הוא יתעדן ויקבל מאפיינים של ברנדי בוגר, אך לפני שיאבד את האופי המאוד מיוחד שלו, אופי עדין, פירחוני וקייצי שיכול היה בקלות להיעלם מאחורי שכבות של עץ.

27 חודשי יישון (שנתיים ורבע), זאת היתה אותה נקודה קסומה עבורנו. הברנדי התיישן והתעדן עד כדי שניתן היה לשתות אותו בקלות גם בהיותו ב-50% אלכוהול.  החלטנו להשאירו בחוזק זה. אמנם 50% זהו חוזק אלכוהולי גבוה במיוחד עבור ברנדי, אך  ברנדי הקרמבולה קטיפתי ונעים גם בחוזק זה וכך הוא מאפשר קילוף שכבות של ניחוחות באופן הדרגתי עם הוספת מעט מים בכוס.

לבסוף, ברנדי הקרמבולה בבקבוקים

רשמי טעימה.

ברנדי קרמבולה מעליית הגג (בציר מאי 2011, 50% אלכוהול)

ניחוח: פרחוני מאוד (חרציות) אך לא מתוק מדי, ניחוח עלווה ירוקה ממתן את המתיקות הנתפסת. דבש וצוף לצד אוסף תבלינים של ווניל, קוקוס ופלפל אנגלי. מעט עור מעובד, עץ מבושם ואגס ירוק.

טעם: מתקתק ועגול עם צוף פרחים טרי, דבש פרחי בר, חרציות וגם דשא קצוץ טרי ומנטה ושוב העץ המבושם. 

פיניש: דשא קצוץ המתחלף לפרקים בדבש, צוף ופרחים. עור מעובד והפירחוניות חזקה נשארת לאורך זמן רב.

סיכום: ניחוח כבד של פרחים לצד ירקרקות שמאזנת את החוויה. אלמנטים של קוניאק ככינור שני עם פלפל אנגלי ועור מעובד, סימן להתיישנות בעץ צרפתי.

העתיד.

בינתיים עשינו נסיונות עם זנים שונים של שמרי יין לבן בכדי לייצר ברנדי שניחוחותיו יצעקו אפילו חזק יותר "שדה פרחים", ומצאנו זן שמרים שבעזרת משטר תסיסה קפדני מצליח להדגיש אפילו יותר את הטעמים והניחוחות הפירחוניים. הברנדי הראשון ששהכנו באמצעותו התחיל את דרכו במרץ 2012 ובעוד מספר חודשים נטעם אצווה נוספת של "קיץ בכוס".

מה עוד ניתן לעשות מקרמבולה.

ליקר קרמבולה מתוק ודבשי: מתכון לליקר קרמבולה 

ערק קרמבולה לחובבי האניס: מתכון לערק קרמבולה

פורט קרמבולה מתקתק ומורכב: מתכון לפורט הקרמבולה 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* בזיקוק נהוג "לחתוך" את התוצר הסופי למקטעים על פי סדר היציאה של התזקיק מהמזקקה. כך ניתן להפריד את "הלב" של הזיקוק הרצוי בתוצר הסופי מהחתכים הראשונים והאחרונים של הזיקוק שאינם רצויים ואף יכולים להיות מסוכנים לשתייה. 

סוף הטיול בחוף המזרחי: פלורידה, סיגר סיטי וטיקי

לטמפה, פלורידה, הגענו אחר הצהריים, לאחר שש שעות נסיעה מריצ'לנד ג'ורג'יה. התנועה באזור אורלנדו (דיסני, למי שלא מכיר) הייתה מעט עמוסה, והוויב הכללי שליווה אותנו מהרגע שחצינו את הגבול לארץ הדקלים, הייתה של תיירות מיוזעת. 

טמפה עצמה עשתה רושם של עיר אמיתית, בניגוד לעיירות המדומות בעלות הרחוב האחד שראינו ביממה הקודמת. התחלנו בחנות מרשימה לציוד בישול בירה ויין, Southern Brewing & Winemaking. החנות גדולה מאוד ומרווחת (ממש כמו סופר מרקט קטן) ועמוסה בכל טוב, עם מבחר מרשים של שמרים נוזליים, שמרי יין, כשות בכופתיות ובפרחים, ציוד לחביות, תסיסה, נקיונות ועוד... הצוות בעל ידע רב ויש גם מיני-מבשלה וגינת בירה מאחור בה ניתן ללגום מתוצרי המבשלה.

השלט בכניסה, אם אתם מבשלים בירה או מכינים יין- שווה לקפוץ.

 הבחור שעזר לנו המליץ על ביקור במבשלה-מסעדה במקום שנקרא Ybor (נהגה: אי-בור). כשמשכנו בכתפינו הוא התפלא "לא שמעתם על אי-בור??" הסברנו שאנחנו לא מקומיים והוא הודיע לנו שזה לא תירוץ. אז הכנסנו את הכתובת ל GPS ויצאנו לדרך.

Ybor היא שכונה היסטורית בטמפה, שהוקמה על ידי חברות הסיגרים אי שם בסוף המאה ה-19. היא יושבה בעיקר על ידי מהגרים – קובנים (ברור, סיגרים), ספרדים, איטלקים ויהודים. המישמש האקזוטי והמשובח הזה הוביל לפיתוח תרבות עשירה, מרכזים עם אתניות מגוונת ושפע של מסעדות וחנויות. היום זו שכונה תוססת וחיה, מלאה במסעדות, חנויות סיגרים (כל חנות שנייה), מוסיקה ומועדונים, חיי לילה עשירים, והמון אנשים מאוד הזויים.

האווירה ב Ybor וגיחה אישית לבלוג...

 התחלנו על פי ההמלצה שקיבלנו ב-Tampa Bay Brewing, המבשלה הראשונה שהוקמה במדינת פלורידה ב-1896. היום זוהי תפלצת הכוללת מיקרו-מבשלה, פאב ומסעדה ענקית, עם תפריט משובח ביותר. היה טעים מאוד ומומלץ לנסות גם את הקינוחים (Deep dish apple Crisp - עדין נזכרים במנה בערגה). לאחר ששתינו ושבענו קפצנו לאחת מ-500 חנויות הסיגרים ברחוב, שם שתינו שתייה חמה (קפה-שוקו צ'ילי חריף ומפתיע). ישבנו על כסאות במרפסת חנות הסיגרים וצפינו בתהלוכה הביזארית והפריקית שחלפה ברחוב – אנשים בתחפושות חושפניות לא ברורות ונטולות הקשר, נשים (וגברים) עם שמלות מיני קצרות ועקבים בגובה של כ-30 ס"מ, מכוניות ואופנועים מקושטים שצופרים ומאירים ועוד.

האווירה – שמחה.

הריחות – עשן ועוד קצת עשן.

המוסיקה – לטינית ברובה.

Ybor – אם אתם באזור, ובלי ילדים קטנים תמים וזכים – מומלץ.

למחרת בבוקר יצאנו אל עבר היעד הנכסף והאחרון בתוכנית יצרני האלכוהול – Cigar City Brewing. למבשלה היסטוריה קצרה בהרבה (הוקמה ב-2008) אבל שמה כבר יוצא למרחקים, ובניגוד מוחלט להייפ סביב Dogfish, כאן (לדעתנו) המוניטין מוצדק. ב-Cigar City מערכת בישול בירה בנפח של כ-1700 ליטר ומיכלי תסיסה בנפח כולל העולה על 66,000 ליטר. המבשלה תופסת תאוצה בקצב מהיר - היא כבר נמצאת בשלבי הכפלת הגודל הפיסי שלה (כיום יושבת על שטח של כ-600 מ"ר).

סיטי סיגר, חביות, בקבוקים על הקירות ושקי לתת.

התרגשנו מאוד לקראת הסיור במבשלה. Cigar City ידועה כמבשלה אקספרימנטאלית העושה שימוש בשבבים מעצים שונים ליישון חלק מהבירות שלה, ואף יש לה סדרה הנקראת יומידור, בה הבירות מיושנת עם ספירלות מעץ ארז ספרדי - העץ המשמש ליצור תיבות סיגרים.

ספירלות מעץ ארז- הריח משכר!

הגענו מייד עם פתיחת המקום, ועוד לפני הסיור מזגו לכל אחד מאיתנו פיינט בירה. לגברת  Florida Cracker - בירת חיטה עשויה היטב, שההתרשמות שלה סוכמה כבננה מסוכרת נוזלית. לאדון Whiskey Dry Stout שהיה יבש, קלוי, קפה, ומאוד קל לשתייה.

עם כוס בירה ביד, ומשקפי הגנה (למקרה שפרח כשות יצמיח רגליים ויקפוץ מאחד המיכלים ישר לעיניים שלנו), התחלנו את הסיור במבשלה.

הסיור היה קצר וחביב עם אחד העובדים שמבשל גם בבית. הוא נתן לנו לטעום ישר ממיכלי התסיסה – בירת Passion Fruit Porter, שהריחה נהדר, נטעמה מעט חמצמצה ומתקתקה והייתה סה"כ טובה. המדריך סיפר לנו שהבעלים היה פעם מבקר בירה, מה שהסביר את אוסף בקבוקי הבירה המטמטם שנמצא על אינספור המדפים המקיפים את קירות המבשלה. דיברנו עם המדריך קצת על בישול בירה בבית ועל המבשלה, ובתום הסיור התיישבנו על הבר לטעימות.

טעימה ממיכל התסיסה, וזאת לא בירת הפסיפלורה של מבשלת נגב.

 

למרות השעה המוקדמת (11 בבוקר) התעקשנו לטעום מגוון מהבירות של המבשלה. על מנת לווסת את צריכה האלכוהול, נשנשנו תוך כדי בייגלה וראפ טורטייה מ-ע-ו-ל-ה ממשאית ראפים שחנתה ליד.

להלן ההתרשמות שלנו ממהבירות:

Blueberry White Ale

ת"ז: בירת חיטה בלגית עם אוכמניות בעלת 5% אלכוהול.

התרשמות: בירה נהדרת! נקייה מאוד, מתקתקה חמצמצה, עם טעמי אוכמניות ובננה מסוכרת המשתלבים מצוין ומזכירים מסטיק פירות טרופיים.

Lue Gim Gong

ת"ז: פייל אייל אמריקאי המיושן על קליפות תפוז ושבבי אלון אמריקאי. 5% אלכוהול.

התרשמות: בהרחה עיוורת היינו בקלות מבלבלים את הבירה עם מיץ תפוזים סחוט טרי. בפה הבירה תפוזית ומרירה מאוד עם ריחות עשבוניים מהכשות. התחושה הנוצרת היא של החלק הלבן בקליפות התפוז וזו לא תחושה נעימה. במילה אחת: החמצה.

Humidor Series Dry-Hopped Double IPA

ת"ז: דאבל IPA שיושנה עם ספירלות של ארז ספרדי, 9% אלכוהול.

התרשמות: ניחוח עצי עם פלפל ירוק חריף (מהארז הספרדי) לצד כשות אמריקאי (Cascade?). בפה הבירה מתוקה עם פלפלים ירוקים (הפעם ללא החריפות) שנשארים בפה הרבה זמן לאחר הבירה. מעניין מאוד אך לא ממש מוצלח - לדעתנו יישון בארז ספרדי יתאים יותר לסגנונות בירה כגון סטאוט או פורטר.

Cognac Barrel-Aged Imperial Sweet Stout

ת"ז: סטאוט איפריאלי מתוק שיושן בחבית קוניאק (אבל את זה כבר הבנתם מהשם), 11% אלכוהול.

התרשמות: ניחוח מתוק של שוקולד פרה, הרבה סויה ומאלטיות של בירה שחורה. בפה הבירה מתוקה עם שוקולד מריר, ליקר דובדבנים ותותים (כן- תותים). הקוניאק מאוד מורגש והתחושה שנשארת בפה היא של שוקולד חלב במילוי קוניאק. לסיכום הטעם הרבה יותר טוב מהריח והפיניש מצוין - בירה טובה.

לסיכום, פלייט הבירות השאיר טעם של עוד. הבירות עשויות היטב ועל הצד היבש – מאפיין שגילינו תוך כדי הטיול שהוא ממש לטעמינו. ביקור מומלץ בחום!

התמונה של פלייט הבירות ששתינו בסיגר סיטי...

ריכוז האלכוהול בדם שכך בסביבות הצהריים המאוחרים. תחת החום, הלחות והשמש הפלורידיאנית הנצחית, התחלנו את הנסיעה האחרונה שלנו - 4 שעות לעבר היעד הסופי, בית משפחה המתגוררים זמנית ב-Boca Raton (כן, איפה שההורים של סיינפלד גרו).

בתא המטען שלנו נח ארגז עם 6 בקבוקי וויסקי ורום, 2 בקבוקי יין, 5 בקבוקי בירה ומזכרות מרובות, שחיממו לנו את הלב - הטיול הוכרז כהצלחה.

 וזהו כמעט סופו של הסיפור.

מדוע כמעט?

כי קיבלנו המלצה חמה מקרן והחשאי (תודה וכו') לבקר באחת ממסעדות הטיקי הטובות בעולם, ה - Mai-Kai הממוקמת בפורט לודרדייל, כ-20 דקות נסיעה ממקום משכננו.

Mai-Kai הוקמה ב 1956 על ידי זוג אחים שביקרו כילדים במסעדה האגדית של Don the Beachcomber's. בנסיון לתת לאורחיהם את אותה החוויה שחוו כילדים קטנים השקיעו הון במסעדה, למעשה עלות הקמתה הייתה היקרה ביותר באותה השנה, אך מיד הפכה לאחת מהמסעדות המצליחות ביותר בארה"ב.

המאי קאי - קיטש כל כך מוגזם וכל כך מלא אווירה. 

המסעדה מעוצבת בסגנון פולינזי כיאה לתרבות הטיקי. התפריט אסייתי עשיר וייחודי, באר הטיקי Molokai צמוד למסעדה המגישה את משקאותיו, ויש במקום גם אפשרות לdinner & a show, הופעה של ריקודים פולינזיים המלווה את ארוחת הערב. אנחנו בחרנו באפשרות לאכול בשקט ובשלווה תוך התמקדות בקוקטיילים. כך או כך, מומלץ להזמין מקום*.

כמו שאתם יכולים לראות מהתמונה, הקיטש כה מוגזם שהוא מותיר רושם חיובי - כאילו קפצנו למימד אחר של קוקוסים, רום וחופים טרופיים. האוכל גם כן שונה מכל מה שאנו מכירים בארץ ולמרות זאת (או אולי בזכות זאת) כל ארבעת המנות שהזמנו היו נהדרות, שוב מומלץ בחום!

וכעת, לסיבה האמיתית בגללה הגענו למסעדה: הקוקטיילים.

הזמנו 4 קוקטיילים: הקוקטייל הראשון הוזמן עבור המארח הבוקה רטונאי שלנו, שרגיש אפילו מרחוק לניחוח של האלכוהול. לכן, בחרנו עבורו קוקטייל ללא אלכוהול, Chocolate Typhoon. המשקה היה בטעם של שוקו יוטבתה קפוא, ונלגם כמו קינוח סמיך וכייפי. הקוקטייל השני יועד למארחת, חובבת Pina Coloda. היא תיארה את טעמו כנשגב ואלוהי. שני הקוקטיילים האחרים הגיעו בכוסות טיקי ייחודיות, ואחת אפילו לקחנו הביתה. הזמנו  Mara Amu  (הקוקטייל שצריך להזמין אם רוצים את הכוס הביתה כמזכרת) קוקטייל טרופי וטעים על בסיס רום. ואחרון, Barrel O’ Rum, משמו ניתן להבין את תכולתו - קוקטייל חזק מאוד בחבית כמעט משפחתית- יאמי!

כל ארבעת המשקאות היו עשויים היטב, מהודקים ומאוד טעימים- חוויה!

  

Mara Amu גם קוקטייל טוב וגם כוס מדליקה לקחת הביתה

Barrel O' Rum הכוס באמת גדולה כמו שהיא נראית.

איך לסיים סיפור, מתוך EHow, בתרגום חופשי.

1.   החלט על נקודת המבט של הסיום.

הוחלט על תודות. היה טיול מדהים וחוויתי, טעמנו ולמדנו רבות בזכות אנשים רבים, שהוזכרו לאורך הסיפור, ואנו חייבים להם תודה ענקית. ותודה גם לכם, הקוראים, שהשקעתם מזמנכם כדי ללוות אותנו על פני המסע הארוך ולחזק אותנו בפידבקים חיוביים ומשמחים. ממש מקווים שנהניתם.

2.   החלט על נקודת הזמן של הסיום.

מילים אלו נכתבות כחצי שנה לאחר ששבנו מהטיול, ואנו עדין נהנים מפירותיו: המשקאות הטעימים, המזכרות (חולצות Dogfish!! אנחנו כאלו חנונים!!!) וכמובן כשותון, שחי לו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

3.   הימנע ממלכודת "הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

אופס.

4.   החלט אם אתה מתכנן לכתוב סיפור המשך, ואם כן, רמוז על כך.

כן ירבו. אירלנד, סקוטלנד, מרכז ארה"ב. נשמח לנסוע ולרשום חוויות תמורת מימון הכרטיס, המלונות והרכב. מספיק מרומז?

5.   רשום סיום קצר, אך תן משמעות לכל מילה.

לרוויה. 

 

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* יש למסעדה מבצע 1+1 על המנות העיקריות בזמן ארוחות הערב (ולא בחדר ההופעות) רק צריך לציין זאת כשמזמינים את האוכל. ממש שווה. הקישור למבצע – כאן.

  

  

ריצ'לנד רום - Welcome to Georgia, Y'all

בג'ורג'יה, ששטחה גדול בערך פי שבע משטח מדינת ישראל, יש כעשרה מיליון איש. מכאן, שברוב המדינה, אין כלום. הנופים שראינו בדרך היו של עצים ירוקים (שינוי מהנה ביחס לעצים העירומים של הצפון), שדות שמגיעים עד לקו האופק ואגמים. מלא מלא אגמים. 

בדרך במרחבי ג'ורג'יה

המדינה ידועה לשמצה בשל הלך הרוח הגזעני שבה (טרם מלחמת האזרחים האמריקנית האוכלוסייה של המדינה הורכבה מ-50% עבדים. שחורים, כמובן). מזג האוויר חם ודביק, והאווירה הכללית היא של שממה מוזנחת. כשיוצאים מהערים הגדולות, דוגמת אלטנטה, רואים שכונות טריילרים עצובות, ערים קטנות מנומנמות ומוזנחות, והכל תחת מעטפת של אבק ועייפות. ממש קל לתאר את עצמכם ישובים על כסא נדנדה מעץ (הם באמת מצויים בכל מרפסת), מנפנפים בעצלתיים זבוב טועה, ובעוד רגע ייצא השריף על הסוס מפינת הרחוב, ויתחיל קרב יריות, בעוד ענני אבק מתעופפים סביב... אבל נסחפנו. 

בפועל, מייד שכחצינו את הגבול למדינה, טרחו המקומיים לבאר לנו היכן אנו נמצאים. על הכביש, שני בחורים מטנדר בגודל של משאית עשו לנו תנועה מגונה. בהמשך, עצרנו ליד אגם יפה כדי לעשות לידו סיבוב רומנטי. בעודנו מסיימים את הצעידה מסביב לאגם באווירה הפסטורלית (אם כי מלאה יתושים) ייצא אלינו איש מבוגר, רכוב על רכב גולף, שצעק כי אנחנו נמצאים בשטח שלו (private property, y'all!)  ואם נואיל בטובנו לעשות את כל הסיבוב חזרה (בחום ודרך היתושים) כדי שחלילה לא תדרוך כף רגלנו בשטח (הריק!) שלו. 

בשלב זה החלטנו שהרעיון המוצלח ביותר הוא להישאר בג'טה שלנו עד שנגיע קרוב ליעד – Richland Rum Distillery, למצוא מלון וללכת לישון. המזקקה נמצאת בעיר Richland (כן כן). אולם ה"עיר" אינה עיר, אלא רחוב אחד, שבו יש מזקקה, חנות אנטיקות כושלת  ושפע של חנויות ריקות עם השלט "למכירה". מהרחוב הזה יוצא רחוב נוסף, בו יש מלון, פיצה, ו-Piggly Wiggly, הסופר-מרקט הדרומי והידידותי מהסרטים האמריקאיים, עם סמל החזיר. 

כששאלנו את בעל המלון החביב היכן ניתן לאכול ארוחת ערב, הוא הצביע על הפיצריה. כששאלנו אותו על ארוחת בוקר, הוא הצביע, שוב, על הפיצריה. אם כך, נאכל פיצה. מיותר לציין, ללא חיבור Wifi. 

בבוקר המחרת, קיבלנו כמה שיחות טלפון מבלבלות מאשתו של המזקק: "אתם יכולים להגיע עוד חמש דקות?" "לא, עוד לא קמנו מהמיטה" "אולי בכל זאת? זה חג!" כן, סוף סוף הגיע יום ראשון, הוא Easter Sunday המפורסם, שליווה אותנו כל הסופ"ש.

ה"מעבדה" והמשרד במזקקה

במזקקה, אליה הגענו כעבור כחצי שעה, פגש אותנו Erik, הבעלים והמזקק. Richland Rum Distillery קיימת באופן חוקי כחמש שנים. אריק התחיל לזקק כתחביב שנים רבות קודם לכן, ואפילו בנה מזקקה קטנה במו ידיו. הוא שייך לאסכולת המדענים החובבים ובעזרת האוניברסיטה של ג'ורג'יה הוא זיהה זן של קנה סוכר אידיאלי לאקלים הג'ורג'ייני- Georgia Red. כחלק מתהליך הניסויים שלו הוא גם פיתח זן שמרים משלו – מוטציה של שימרי שמפניה. 

במזקקה עצמה שני דודי אלמביק פורטוגליים הראשון בנפח 800 ליטר והשני 1000. הרום מותסס מדיבשת קני סוכר (מיץ קני סוכר מצומצם) בעזרת זן השמרים הייחודי למקום. הרקע של אריק כמזקק ניכר וניתן לראות כי את לב הזיקוק הוא בוחר בקפידה בכל זיקוק וזיקוק מחדש, הכי בוטיק שיש! 

שני דודי האלמביק במזקקת ריצ'לנד

הרום מתיישן בחביות ברבן (Wild Turkey) אך יש גם אחוז קטן של חביות יין מבורגנדי במיקס. כרגע למזקקה מוצר אחד המתיישן כשנה בחביות ומבוקבק ב 43% אלכוהול, אך בעתיד מתכננים  להוציא גם רום מיושן יותר זמן ממיץ קני סוכר טרי (רום בסגנון אגריקול) מחביות שכבר מתיישנות במקום.

חביות הרום במזקקה, על הצד של החביות ניתן לראות את צורת הרישום של תכולתן

בשל חוקי המדינה לא ניתן לטעום את הרום במזקקה וגם לא לרכוש במקום בקבוקים, לכן נסענו לחנות ליקרים בעיירה הקרובה (חצי שעה נסיעה) בכדי לטעום מהנקטר המקומי. להלן רשמי הטעימה:

Richland Rum 43% ABV

ניחוח: רום, ווניל, קרמל וקוקוס לצד פרחוניות מעניינת המכילה צוף, יסמין ופריחת הדרים. ניתן להבחין בניחוח עשבוני נעים עם המזכיר גרניום לצד ניחוח מיץ קנה סוכר טרי וגם בפירות הדר ממש עם אשכולית ולימון. ניחוח ההדרים מתגבר עם הזמן בכוס. 

טעם: גוף קל מאוד ממש כשל רום לבן, מתקתק ומעט מריר. מרגיש צעיר מאוד, עוקץ בפה אם כי יורד סופר חלק בגרון. הטעמים ממשיכים את הניחוח עם ווניל, קוקוס וקרמל לצד הפירחוניות ההדריות והעשבוניות שהופיעו באף. 

פיניש: מתקתק-מריר ובינוני באורכו עם פרחוניות, גרניום קוקוס וצוף בסוף.

לסיכום: היה קשה לעמוד על טיבו של רום זה. הטעמים הבולטים בו הם הקלאסיים למשקה: רום, ווניל, קוקוס וקרמל. אך יש בו גם פירחוניות בולטת שאינה אופיינית ואשר לקח זמן לפרק אותה למרכיביה - והם מרתקים בהקשרם: גרניום והדרים לא מופיעים בהרבה משקאות מזוקקים (פרט לג'ין כמובן). עוד אלמנט מעניין ברום הוא הגוף הקל שלו (שאינו כל כך נפוץ ברומים מיושנים) והחלקות שלו לעומת העקיצה בפה שמזכירה לנו את גילו הצעיר. 

בתום החוויה, יצאנו שוב לדרך, שש שעות נסיעה לטמפה, פלורידה, היעד האחרון, ואנו כבר מרגישים את הסוף קרב ובא.

בפוסט האחרון נספר לכם על מבשלת Cigar City, רובע Ybor הצבעוני וההזוי, ועל הרמת הכוסית לסיום הטיול בטיקי באר אותנטי וחוויתי.

הטיול בחוף המזרחי חלק 5 - BrewTopia

עזבנו את מערב ווירג'יניה אחרי חציית הגשר המפורסם New River George Bridge ונסיעה של חמש שעות בין הרים מושלגים, נפרדים סופית מהשלג. מנקודה זו דרומה, מזג האוויר הלך והתחמם, ונופי ההרים המושלגים המנוקדים בעצים עירומים התחלפו בעמקים ומישורים אינסופיים, ירוקים ומלאי גידולים חקלאיים.

New River George Bridge

במהלך הנסיעה, התקשרנו לכל המקומות בהם קבענו פגישות לתאם את הגעתינו. רוב הטלפונים הוכתרו כהצלחה, למעט חווה בה התכוונו לבקר. הגברת שהחווה בבעלותה הבטיחה כי מנהל החווה יחזור אלינו, אך לא קיבלנו ממנו טלפון.

בירידה ההררית האחרונה, בסביבות שמונה בערב, נפרשה העיר Asheville בפנינו. בשנים האחרונות, העיר מקבלת תשומת לב רבה מהתקשורת האמריקאית ותיירי האלכוהול בעולם, בשל התפתחות מאסיבית של תנועת מבשלות בוטיק בה. בשנת 2012 הוכתרה כ"עיר הבירה" של ארה"ב, או בשמה השני BrewTopia.

באשוויל יש מבשלות קטנות כגדולות, מגוון רחב של בירות בוטיק מקומיות ומארבעת קצוות תבל, חנויות המתמחות בבירות ובבישול בירה, חמישה פסטיבלי בירה בשנה ואף מוצרים מקומיים בטעמי בירה (גלידה, סבונים ועוד). 

מאחר והגענו בשעה מאוחרת וזמננו היה קצוב, התקשר נמרוד לעמית (זוכרים מהפוסט של על איפסוויץ'?) על מנת להתייעץ עמו בנוגע לניצול מיטבי של זמננו. עמית נתן לנו טלפון של חבר, דניאל, המתגורר בעיר (תודה עמית, שוב!). דניאל, בלי להסס כלל, הציע לנו לבלות אצלו את הלילה. וכך, הגענו בחשיכה לביתו של דניאל, שנמצא בין ווילות מפוארות אל מול מגרש גולף בגודל של רעננה.

לאחר שיחת הכירות קצרה ומעניינת, יצאנו לסיבוב בארים בעיר. דניאל מתגורר ב-Asheville כבר מספר שנים ומכיר את הסצנה היטב ואת כל המקומות השווים בעיר. צעדנו ברחוב הראשי של העיר, ומכל מקום ניבטו אלינו brewpubs בשפע.

המקום הראשון בו עצרנו היה  Wicked Weed Brewing. פאב ענק ומואר עם שתי קומות, עמוס צעירים. המבשלה ממוקמת בקומה התחתונה ועל הקיר לוח גיר ענק מלא במגוון הבירות המוצעות לשתייה. המקום מתהדר בתוכנית נרחבת של יישון בירות בחביות  והתוצאה נהדרת- מומלץ בחום! 

חלק מלוח הגיר ב Wicked Weed Brewing, שימו לב לבירות המיושנות בחביות

לאחר טעימה של שלוש בירות מצויינות, קפצנו ל- The Southern Kitchen & Bar. זהו באר בסגנון שונה לחלוטין, עם חדר אחורי בסגנון של Dive Bar. למי שלא מכיר, זהו סגנון של בארים "צ'כונתיים"  שנראים כאילו היו צריכים להיות ממוקמים בתחנה המרכזית הישנה בת"א - הכל חשוך, אפל, דביק ומוכתם. גם האוכלוסייה במקום הייתה שונה והורכבה רובה ככולה משיכורים. ישבנו בחוץ (למרות הכפור העז ששרר בחוץ) ושתינו בירות. למרבה הצער עוררנו את סקרנותם של כמה מהשיכורים במקום, שמייד הצטרפו אלינו (ללא הזמנה) וחפרו: "מה הייתם בצבא man?" "man, עשיתם שם קרב מגע?" "ישראלים man, כולם יודעים קרב מגע" "קרב מגע, Man", "Yeah man, ישראל man" וכדומה. בשלב זה הכפור ומלמולי השיכורים העכירו את האווירה, ולכן שמנו פעמינו ל Barley's Taproom & Pizzeria.

ה Barley's Taproom & Pizzeria הוא עוד פאב ענק, בשתי קומות המלא באמריקאים פיכחים לבושים יפה ומשחקים ביליארד. אמנם זהו אינו brewpub אך גם כאן ישנו לוח גיר ענק המכיל מגוון רחב של בירות בוטיק מקומיות ועולמיות. ישבנו בקומה השנייה ואכלנו את הפיצה הטעימה ביותר ביקום, לצד מספר בירות חביבות- גם הבאר הזה מומלץ בחום!

בבוקר המחרת, נפרדנו מדניאל, לא לפני שהוא נתן לנו שפע של המלצות מצוינות (וזה המקום לומר תודה על האירוח החם!) ושמנו פעמינו העירה...

ביסקיט- מזון הדגל של הדרום

היעד הראשון בבוקר היה בית קפה מקומי, בו אכלנו את מזון הדגל של הדרום – Biscuit. זוהי לחמנייה פריכה ושומנית (נו, מה. אמריקה) שניתן למלא בכל טוב. גם אשלי וגם דניאל המליצו בחום ואכן, היה משובח ושמנוני- בדיוק מה שהרופא רשם לפני יום של שתייה מרובה. בינתיים, התקשרנו שוב לחווה בה רצינו לבקר, כדי לבדוק האם בכל זאת יהיה ניתן להגיע בבוקר. הזכרנו ל-Julie, בעלת החווה, שהיא לא חזרה אלינו ביום האתמול. היא הסבירה לנו כי מכיוון שזהו חג (סופ"ש של Easter Sunday) אין עובדים בחווה ולכן אין מי שיעשה לנו סיור. אבל מכיוון שממש ביקשנו, היא הבטיחה לבדוק עם Tracy, מנהל החווה. לאחר כמה דקות היא חזרה אלינו עם תשובה חיובית (הידד!) ואמרה שהוא מצפה לנו. ואז, היא הרצינה. "יעל ונמרוד", היא אמרה בקול חצי תקיף חצי מרחם (באנגלית כמובן, להלן תרגום חופשי), "אני יודעת שאתם מישראל, אך אל תהיו מנומסים. החוות עמוסות כעת, ואתם לא יכולים לחכות שיחזרו אליכם. אל תהיו מנומסים."

יש לשער כי זו הפעם הראשונה (והאחרונה) בהיסטוריה בה אמריקאי מבקש מישראלי להיות פחות מנומס..

 בשלב זה, וודאי אתם שואלים את עצמכם - למה לכל הרוחות כל כך רצינו לבקר בחווה? מה לחווה ולטיול האלכוהול שלנו? החווה המדוברת נקראת Echo View והיא נמצאת כ-20 דקות מ Asheville, בעיירה שנקראת בשם המקסים Weaverville. שם העיירה מרמז על אחת מהפעילויות המרכזיות של החווה, גידול כבשים לצמר. בנוסף, יש בחווה מגוון בעלי חיים וגידולים חקלאיים, ביניהם – הנה זה בא – כשות. 

פרחי הכשות (Hops) הם המעניקים לבירה את המרירות שלה ועוזרים לבירה להישמר מפני מזהמים (הכשות עובד כמעין חומר משמר). בישראל, לצערנו, אין גידול מסחרי של כשות ומבשלי הבירה המקומיים משתמשים בכשות מיובאת. כאן, לראשונה, הייתה לנו האפשרות לראות שדה שלם של הצמח הזה. 

חלקת גידול כשות,  העמודים משמשים לתליית כבלים שעליהם יטפס הכשות

הגענו לחווה נרגשים ושמחים. שוטטנו בין האסמים ומבני העץ השונים, עד שמצאנו את Tracy. ספרנו לו על העניין שאנו מגלים בכשות והוא לקח אותנו לראות את השדות. בשלב זה, הכשות רק ביצבץ מהקרקע, ממש בתחילת מחזור הגידול השנתי שלו, אך קיבלנו הסבר מלא ומפורט על תהליך הגידול ולמדנו על הציוד הנדרש לעיבודו. בנוסף, Tracy הראה לנו את החיות השונות שהיו בחווה – מטווסים ואווזים לעיזים ואלפקות (!), ועד לחתולת הבית המהממת. בנוסף, הוא הראה לנו את המבנה בו מייבשים ואורזים את הכשות (ובמקרה מכיל גם ציוד להכנת בירה, כמובן!). הסיור היה מהנה ביותר ו  Tracy היה אדיב ומקסים. לקינוח, הוא נתן לנו שתילונים של כשות (hops rhizomes), לצורך נטיעה בארץ.

כשות מציץ מהאדמה

ישן על המרפסת של Echo View

בפסקת סוגריים נספר כי הכשות נשתל לפני כשלושה חודשים, פרץ החוצה ירוק ורענן, כמעט פרח את נשמתו בגלל אדמת עציצים בעלת ספיגה גבוהה מדי של מים, ולאחר תוספת של טוף לאדמה הפגין התאוששות מדהימה ומעוררת השתאות. היום כשותון - כך נקרא במחוזותינו - כבר מעל לגובה של 2 מטר וידו עוד נטויה. מאחלים לו חיים ארוכים ושיזכה לתבל לנו את הבירה. וכמובן, תודה ל- Tracy!

כבר עברו חודשיים מאז שהתמונה נלקחה, ניתן לראות איך הכשות מטפס במעלה החבל

לאחר הסיור המדליק בחווה, שבנו ל-Asheville. ביקרנו בחנות הבירות הידועה Bruising Ales ובחנות של ציוד לבירה, שם רכשנו שמרים נוזליים וסוגי כשות שאינם זמינים במחוזותינו. השעה כבר הייתה שעת צהריים, ולפנינו שש שעות נסיעה ליעד הבא, מזקקת רום בג'ורג'יה, בה תיאמנו פגישה למחרת הבוקר. בצער עזבנו את בירת הבירה, ויצאנו לדרך דרומה...

בחיי אדוני השוטר, לא ידעתי (הטיול בחוף המזרחי חלק 4)

להזכירכם, זה עתה יצאנו מ-Dogfish, השעה שמונה בערב, ואנו שתויים קלות, במרחק של כשלוש שעות מוושינגטון DC. למחרת תוכננו לנו ביקורים בשתי מזקקות במרחק של כשעה אחת מהשנייה, ועוד שש שעות נסיעה לצפון קרולינה. לכן, למרות השעה, העייפות והאלכוהול בדם, החלטנו לנסוע. כצפוי, הגענו לאזור בתשישות מוחלטת, ועם חרדה אמיתית מכניסה לעיר עצמה (פקקים, אגרת כניסה לעיר, מלונות יקרים וכדומה). בהחלטה של הבזק שנייה יצאנו מהכביש המהיר למחלף לא מוכר. כעבור כחצי שעה של הסתובבות במקום (מילולית, הג'י.פי.אס היה מבולבל כהוגן ואנחנו היינו עייפים), מצאנו מלון.

החיסרון: אלוהים כמה יקר לישון ליד וושינגטון.

היתרונות: 

1. סופ"ש של חג (Easter Sunday), המחירים זולים יותר מאמצע שבוע (אזור שמיועד לתיירים "עסקיים", יש פחות לקוחות בחג). 
2. היינו במרחק של מייל יחיד מהיעד הבא, מזקקת A.S. Bowman. 

האומנם?

בבוקר המחרת, רעננים ומרוצים נסענו מייל אחד מהמלון והגענו לנחל.

חיפשנו מאחוריו, מלפניו, ומסביבו, אך מזקקה לא מצאנו.

התקשרנו.

"שלום, באנו לסיור אצלכם, אנחנו ליד נחל אבל אין כאן מזקקה"

"מה הכתובת שנסעתם אליה?"

"1875 Old Reston Ave., Reston, Virginia, כפי שמופיע באתר"

"אה," צחקוק, "זו הכתובת הישנה שלנו. הכתובת החדשה שלנו היא.."

"אוקי, אנחנו באים. כמה רחוק זה?"

"אה", צחקוק, "50 מייל", צחקוק.

"מה???"

50 מייל זה בערך המרחק מת"א לזיכרון יעקב.

ולמה טעינו? כתבנו בגוגל "A S Bowman" והגענו למה שהסתבר שהיה הדף הישן של המקום, ע"ע הכתובת הלא קיימת. מאוחר יותר גילינו כי רק כאשר נכתב A Smith Bowman גוגל כיוון את המחפשים למקום הנכון. אכן, תקלה רצינית בעסק. נציין, כי מאז שהתחלנו לכתוב את הפוסט ועד יום פרסומו, האתר הישן ירד. אולי בזכותנו.

חביות וויסקי ב- A Smith Bowman  

יתרה מכך, באותו הבוקר נמרוד דיבר עם ידידתו אשלי, המתגוררת במערב ווירג'יניה והחלטנו "לקפוץ" לבקר אותה. עלות הביקור – תוספת של חמש נסיעה וקיצוץ הביקור ב- Asheville בחצי (הפוסט הבא, סבלנות).

למרות שבע שעות הנסיעה המתוכננות לאותו היום, ותוספת השעות למחרת, החלטנו לא לוותר.

גם המיקום החדש של המזקקה, נמצא ליד נחל והאזור יוצא דופן ביופיו. בפנים, חיכו לנו מדריכים מקומיים, שאינם יודעים רבות על זיקוק וניכר כי למדו את הטקסט לתיירים בע"פ. כך שלענות על שאלות הם לא ידעו, אך בכל זאת שמענו סיפורים מעניינים. המזקקה נפתחה על ידי מר בוומן בשנת 1934 באופן חוקי (אם כי נרמז כי גם במהלך תקופת היובש האמריקאית הבחור עבד וייצר אלכוהול). היא הועברה למיקומה הנוכחי בשנת 1988 (זו הכתובת הישנה שהיינו בה). המאסטר דיסטילר נפטר חודשיים לפני הביקור שלנו, ונכון לאותו זמן עוד לא היה ברור מי ייקח את המושכות.

חבית ברבן נסיונית שמתיישנת לאיטה במזקקה (תוצאות הניסוי עוד 7 שנים) 

גאוותה של A Smith Bowman היא מזקקה דודית (בנפח של 6,800 ליטר) בעלת עיצוב מיוחד שנקראת "Mary" והסיבה טמונה בכך שהמזקקה הזו היא בעצם לב העסק. הם לא מיצרים את בעצמם את הוויסקי מהדגנים (תירס, שיפון ולתת)  אלא קונים את התזקיק שלהם כבר לאחר זיקוק שני ממזקקת באפלו-טרייס (Buffalo Trace) ופשוט מזקקים אותו פעם שלישית בעזרת "Mary".

גאוותה של A Smith Bowman טמונה ב- Mary 

במהלך הסיור לא יכולנו לראות את המזקקה עצמה כיוון שהמבנה בשיפוצים אך בקשנו שיצלמו לנו את המזקקה המיוחדת (התמונה לעיל). הסיור לקח אותנו לחדר החביות הענק, שם עמדנו על מרפסת מוגבהת שהם קוראים לה "The Angel’s porch". המחזה מלמעלה ללא ספק מעורר התפעלות. בכדי לאמוד את גודל המחסן והכמות המרשימה של חביות הברבן המתיישנות, הסתובבנו בין החביות ושמענו קצת על הניסויים השונים בעץ שנערכים במזקקה ולבסוף הגיע הזמן לטעימות.

חדר החביות כפי שהוא נשקף ממרפסת המלאכים

המבחר כולל וודקה, ג'ין ורום המבוקבקים במקום (אך אינם מזקקים אותם). את הג'ין לא טעמנו  והוודקה היתה... נו ... וודקה. הרום שלהם, שמיובא ממקור "סודי" בקריביים הרגיש עולל - ולא כזה עם עתיד מבטיח.

לעומת זאת, הברבן (זה שהם מזקקים פעם שלישית בעזרת מרי) ראוי ביותר וכולל שתי גרסאות שמבוקבקות באצוות קטנטנות של 8 חביות בכל פעם:

Bowman Brothers Small-Batch המבוקבק לאחר 8 שנות התיישנות באצוות קטנטנות של 8 חביות בכל פעם ובחוזק אלכוהולי של 45%.

John J. Bowman Single Barrel המבוקבק ב-50% אלכוהול לאחר 10 שנות התיישנות בחבית ובקבוק שלו עשה עלייה ארצה. להלן הרשמים:

John J. Bowman Single Barrel (50% abv)

ניחוח: ניחוח בולט וחזק של רום מיושן, ווניל וקוקוס קלוי. מתוק מאוד וקרמלי עם לקטיות (חמאתיות) שמזכירה ריבת חלב או סוכריות וורטרס אוריגינל. עץ מבושם ונוכח מלווה את האף וחושף את 10 השנים שבילה הוויסקי בחביות האלון. ניחוח מזמין מאוד.

טעם: גוף קל עד בינוני עם ווניל, קוקוס קלוי, סוכריות קרמל, וורטרס אוריגינל וכמובן הרום שהיה נוכח באף. ברבן חמאתי, עגול וחלק למרות 50% האלכוהול שבו.

פיניש: בינוני באורכו ומתקתק עם קוקוס קלוי, רום, ווניל ועץ. מרירות מורגשת לקראת הסוף.

סיכום: ברבן חלק, מתוק ומזמין שמכיל ניחוחות רום בולטים (יש לנו השערה לגבי הסיבה אך לא כאן המקום לתיאוריות) לצד מתיקות המזכירה סוכריות קרמל וריבת חלב. לא מאוד מורכב, אבל כן מאוד טעים.

לאחר שרכשנו גם את רוטב הברביקיו החריף שלהם המיושן בחביות ברבן משומשות, והצטלמנו על נוף הנחל, יצאנו שוב לדרך - שעה נסיעה לכיוון היעד הבא, מזקקת Copper Fox. הכביש התפתל סביב גבעות נטולות אנשים ודרך עיירות קטנטנות הנותנות תחושה כללית של סוף העולם שמאלה (כמובן שהכל יחסי, כפי שנלמד בקרוב). פתאום, בעודנו שועטים קדימה במהירות של כ-45 מייל לשעה (כ-70 קמ"ש) באזור של 20 מייל לשעה (כ-30 קמ"ש), ראינו רכב של שריף לצד הכביש.

באמריקה כמו בסרטים, כעבור כחצי דקה השריף היה מאחורינו, מסמן לנו לעצור. בתנועה מהירה וחדה העפנו את הג'י.פי.אס ממקום מושבו על חלון הרכב לרצפה (המכשיר המשוכלל מראה בפירוש את מהירות הנסיעה המותרת בכל כביש). השוטר ציווה "license & registration please", עשה לנו "נו נו נו" ואנחנו בתגובה התחנחנו "לא ידענו, סליחה, כה מצטערים, תיירים סתומים, רכב שכור, חופשה, ידה ידה ידה". שוחררנו עם אזהרה וזחלנו את שארית הדרך במהירות המותרת, כשאנו צופים בהולכי רגל, חלזונות וצבים עוקפים אותנו בסיבוב.

בתום הזחילה הממושכת הגענו סוף-סוף לחור נידח באחוריה של צפון ווירג'יניה, שם אפילו קליטה סלולארית לא הייתה. ל- Copper Fox Distillery יש היסטוריה קצרה בהרבה מ- Bowmen ותחילתה בשנת  2000 במוחו של מייסד המזקקה ריק ווזמונד (Rick Wasmund). ריק טס להתמחות קצרה במזקקת באומור (Bowmore) בסקוטלנד. לאחריה חזר לארה"ב והתחיל בכתיבת התוכנית העיסקית ובעריכת ניסויים לבניית המוצר שלו. ריק,  נסיין מעט משוגע, הגה רעיון להכין וויסקי על ידי שימוש בלתת המעושן ע"י עשן עץ (ולא עשן כבול כנהוג בסקוטלנד) וכן שימוש בשבבים של עצי פרי ליישון הוויסקי.

חדר הכניסה המזמין מאוד של מזקקת Copper Fox

ב-2003 ריק הוציא את הוויסקי הראשון שלו לשוק בעזרת שימוש במתקניה וברשיונותיה של מזקקה אחרת. היה זהו הוויסקי המסחרי הראשון בעולם שיושן באמצעות שימוש בשבבים של עץ תפוח - חדשני בהחלט. ב-2005 עבר ריק למזקקה הנוכחית, קיבל רשיונות והתחיל לזקק.

התהליך של הוויסקי במזקקה אכן יוצא דופן. ב Copper fox עושים שימוש אך ורק בשעורה מקומית שפותחה מקומית

 ב-Virginia Tec (הזן נקרא Thoroughbred). צוות המזקקה מלתת את השעורה ברצפת ליתות המיועדת לכך (בהתאם למסורת הסקוטית) ולאחר מכן מעביר אותה לייבוש ועישון בעזרת עשן של עצי דובדבן, תפוח ואלון. כמובן שטעמנו את התוצאה והלתת נהדר ולמרבה הפלא העשן עדין ולא אגרסיבי.

ריצפת הליתות של המזקקה

לאחר הייבוש הלתת נטחן לקמח ועושה דרכו למיכל מאש (Mash) מאולתר ומעניין מאוד (לא נכביד בתיאורים טכניים) ומשם למזקקה דודית סופר יוצאת דופן גם כן, המורכבת משני חלקים. החלק הראשון הינו דוד זיקוק המאש (בירת המזקקים = Mash) העשוי נירוסטה ובעל קיבולת של 1890 ליטר. דוד הזיקוק הזה מוביל ישירות לחלק השני שהינו דוד זיקוק נוסף – דוד אלמביק (בדומה לדוד זיקוק של קוניאק) העשוי נחושת. צורת זיקוק זו מעניינת מאוד ולדבריהם מעבירה את הוויסקי בעצם זיקוק דודי כפול- טענה שנוייה במחלוקת, אך התהליך בהחלט מייצר תזקיק איכותי.

מיכל המאש בפעולה

לבסוף מגיע הוויסקי לחדר החביות, חדר מרשים מאוד, עמוס חביות על מדפים המגיעים לגובה רב, כאשר בין החביות הגדולות מבצבצות גם חביות קטנטנות. הריח משכר (תרתי משמע) וההרגשה נהדרת - להיות מוקפים סביב סביב בכל כך הרבה חביות מלאות.

בכניסה ל"חדר" החביות...

חדר החביות העמוס מכיל גם כמה מלאכים שלקחו את חלקם

גם תהליך היישון יוצא דופן. ב-Copper fox היישון מתבצע אף הוא בשני שלבים. בשלב הראשון משתמשים בחביות משומשות ממזקקת באומן (Bowmen) בהן קודחים "דלת" קטנה ומכניסים לתוכן שבבים של אלון קלוי, עץ תפוח קלוי ועץ דובדבן קלוי. גם השבבים עצמם כוללים בתוכם תערובת של שבבים משומשים ושבבים חדשים. בשלב השני מוציאים את הוויסקי מהחבית הראשונה בה היה ומעבירים אותו לתקופה נוספת בחביות ברבן משומשות (שוב ממזקקת באומן), אך ללא שבבים. חבית הוויסקי הזאת נכנסת "לחדר הזעה" בו שומרים על טמפרטורה גבוהה על מנת להאיץ את תהליך היישון. הם מבקבקים את הוויסקי שלהם בבאצ'ים קטנים, כאשר משך זמן היישון הכולל נע בדר"כ בין 12-16 חודשים (אך יש להם באצ'ים צעירים בהרבה וגם מבוגרים יותר).  

הדלת בחבית והשבבים שתלויים באמצעות חוטים

הבחור הצעיר שעשה לנו את הסיור עובד במזקקה כמעין כולבויניק. הוא סיפר לנו כי לאחר שסיים את לימודיו הגיע בטעות לאזור, דפק על הדלת וביקש עבודה. הוא מעורה בכל וידע לענות על כל השאלות שלנו, ומכיוון שהיינו נחמדים והתעניינו מאוד, הוא הראה לנו גם את הבר הסודי. מאחורי שתי דלתות ענק, המוסוות כקיר, יש מדפים על גבי מדפים עמוסים בשלל משקאות אלכוהוליים שונים ומשונים אפילו לנו... ביניהם תוצרי המזקקה.

בשלב זה יש למזקקה שני סוגי וויסקי מיושנים: סינגל מאלט ו-Rye Whiskey, וגם גירסה לא מיושנת לשניהם: תזקיקי סינגל מאלט ו-Rye Whiskey המגיעים בקיט עם חבית קטנטנה (2-3 ליטר) ליישון עצמי בבית. הם עובדים כעת על ג'ין ניסיוני שלצערנו לא יצא לנו לטעום. להלן ההתרשמות שלנו משני סוגי הוויסקי, לפני ואחרי יישון.

בכוסות שני סוגי הוויסקי שמציעה המזקקה

Wasmund's Single Malt Spirit

תעודת זהות: עשוי מ-100% שעורה מזן מקומי (Thoroughbred) המולתת במזקקה ומיובש בעזרת עשן עץ תפוח ודובדבן. מזוקק לכ-75% ומדולל באמצעות מים ל-62% אלכוהול לפני כניסה לבקבוק.

התרשמות: התזקיק מורגש בניחוח ובטעם עם תפוח ירוק, פירותיות ופנולים מורגשים היטב. העשן בהחלט נוכח באף אך בולט יותר בפה. בחוזק מלא עוקץ בגרון ומשאיר פיניש של עשן, תפוח ופנולים. עם הוספת מים העקיצה נרגעת והתזקיק מתרכך. סה"כ תזקיק עשוי היטב אשר בולטים בו טעמי העשן והתפוח.

Wasmund's Single Malt Whisky

תעודת זהות: מיושן בשיטה המיוחדת של המזקקה (המתוארת למעלה) ומדולל ל 48% אלכוהול. אנו טעמנו את אצווה מספר 85- איננו זוכרים כמה זמן היא התיישנה.

התרשמות: גילו הצעיר של הוויסקי נוכח מאוד עם ניחוחות של עשן, תפוח ירוק ולחם. בפה הוויסקי מתוק מאוד, דבשי עם העשן והתפוח מקדימה ומאחורה פירותיות המזכירה יישון בחביות שרי (Sherry). מעט עוקץ בגרון אך עם פיניש שמפצה על כך המשאיר את כל מרכיבי הוויסקי בפה לאורך זמן. סה"כ מאוד מורכב ומאוד מעניין אבל צעיר, צעיר מדי.

תזקיק השיפון, תווית מפורטת ויפה

Wasmund's Rye Spirit

תעודת זהות: עשוי מ 2/3 שיפון מקומי ו-1/3 של הלתת המעושן. מזוקק לכ75% ומדולל ל 62% אלכוהול.

התרשמות: ניחוח תזקיקי ונעים עם הקשה של הלחם והתבלינים המאפיינים וויסקי שיפון. בפה הוא מתוק ומפולפל, השיפון סופר בולט אך יש גם מעט עשן.  השיפון חוזר בגדול גם בפיניש וכן הפלפל השחור והעשן. תוספת של מים מדגישה את מתיקות התזקיק. תזקיק נהדר עם שיפון בועט ועשן עדין המלווה אותו.

Copper Fox Rye Whisky

תעודת זהות: מיושן בשיטה המיוחדת של המזקקה ומדולל ל 45% אלכוהול. הבאץ שאנו טעמנו בוקבק ב-5 בפברואר 2013 לאחר 14 חודשי יישון.

התרשמות: ניחוח נהדר, מתוק עם הקשה של הלחם, השיפון ותפוח ירוק. בפה התפוח כבר אדום ומתוק לצד דבש, ווניל, מייפל וקצת עשן. הגוף מלא והפיניש מתוק עם שיפון ודבש. וויסקי שיפון מיוחד במינו אשר הגיל הצעיר ניכר בו רק במעט- קנינו בקבוק*.

הסיור היה מאלף, סיור בו ניתן לגעת, לחוש וללמוד על כל התהליכים המעורבים ביצור וויסקי. היה לנו מאוד כיף. חוויה מומלצת בחום!

רק סעו במהירות המותרת...

יצאנו מהמזקקה וחיפשנו את הכתובת של ידידתו של נמרוד בג'י.פי.אס. אבוי - גילינו כי היא לא קיימת. מסתבר שמדינת מערב ווירג'יניה היא חור עוד יותר גדול מהאזור בו היינו כעת, ועיירות שלמות בה אינן קיימות על המפה. ביקשנו מהידידה הוראות הגעה, כיוונו את המכשיר לעיירה הכי קרובה שה-GPS זיהה (אין הרבה כאלו) והתחלנו לנסוע את חמש השעות המתוכננות. כלומר, התחלנו להעפיל על הר מעלה - מעלה במשך חמש שעות.

מצאנו את עצמנו על שרשרת הרים אינסופית, מעפילים לפסגות ויורדים לעמקים וחוזר חלילה, בנוף מרהיב ועוצר נשימה שאין מילים מספיקות לתארו – עצים, שלג ושממה. מאוחר יותר גילינו, כי חצינו את הרי האפלצ'ים. מסתבר, כי מדינת מערב ווירג'יניה נמצאת רובה ככולה בתוך שרשרת ההרים המאסיבית, יש בה יותר מ-150 פסגות הרים הנעים בין גובה של 1200 ל-1500 מטר. כתוצאה מכך, במדינה ששטחה הוא יותר מפי שלוש מגודלה של מדינת ישראל, יש פחות משני מיליון תושבים.

כעת, דמיינו אותנו נוסעים לאט בין ההרים, בפולקסווגן ג'טה הקטנה שלנו, בזמן סופת שלגים. כן, סופת שלגים. בכבישים החלקלקים, בפסגות, כאשר הטמפרטורה נעה בסביבות ה-0 מעלות, וצונחת ככל שהערב מתקדם. מפלסות שלג עושות דרכן הלוך חזור סביבנו.

הנוף מהמכונית

לקראת שמונה בערב, בפסגת אחד ההרים, בעקבות חשש מבוסס מאוד מהחלקה על הכביש הקפוא, נשברנו ועצרנו במלון דרכים. בבוקר המשכנו את הנסיעה לעיירה כפר של שלושה וחצי אנשים בו אשלי גרה (תודה על האירוח החם), ובצהרים יצאנו שוב לדרכים ולהרים, הפעם לצפון קרולינה, שם ציפתה לנו אחת הערים המסקרנות ביותר במסע הזה, Asheville.

ועל כך, בפוסט הבא.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------


* הבקבוק שקנינו מגיע מבאץ אחר שבוקבק חודש אח"כ (לאחר 15 חודשי יישון) אך ההתרשמות שלנו ממנו שונה מאוד: העשן הרבה יותר מורגש אך גם הגיל הצעיר של הוויסקי הרבה יותר מורגש והיישון בעץ אגרסיבי מדי. וויסקי שיפון יוצא דופן אך פחות מוצלח מהזיכרון שנשאר מהטעימה של הבאץ הקודם.