פסטיבל היין בירושלים 2014 (פוסט אורח)

ה-1 עד ה-4 לספטמבר , מוזיאון ישראל, ירושלים. 

כבר מספר שנים שאני אומר, למי שמוכן לשמוע, שאם לחבורה (או ליחיד\ה) יש בחירה של מספר מצומצם של אירועי יין אליהם חבריה יכולים ללכת במהלך שנה, פסטיבל היין בירושלים חייב להיות אחד מהם. כבכל שנה, גם פסטיבל היין ה-11 היה מרשים ומהוקצע כקודמיו. קיום הפסטיבל בתחילת ספטמבר השנה, בשונה מאוגוסט בעבר,  הביא איתו  גם את האוויר הירושלמי הקריר והמשלים לאווירה הנינוחה והעטופה בצלילי מוזיקה חיה, המלווה את הפסטיבל לאורך שנות קיומו.

טעמו יין, עכשיו משוויצות ברשתות באייפון

בין היקבים הקבועים המתארחים בפסטיבל (בקצרה אזכיר את יקבי רמת הגולן, יקב תבור, כרמל, יקב מוני, אמפורה, תשבי, שילה ועוד), היה מרענן לפגוש השנה מתארחים חדשים ומסקרנים, כגון יקב מונטיפיורי והיקבים במתחם יקבי הדרום וביניהם יקב דוכתא, יקב קדמא, יקב צפרירים ועוד.

יקב שילה מציג מרכולתו

מוזיאון ישראל, המארח בגן הפסלים שלו את הפסטיבל, משלב בכל שנה מיצג או תערוכה באווירת הפסטיבל. השנה היה זה מיצג ה- Big Bambu, פרי יצירתם של האמנים התאומים מייק ודאג סטאן. מבנה הבמבוק הענק עמד כצופה על דוכני היין והמבקרים בהם והשגיח ביינות המתערסלים בכוסות. לבאי הפסטיבל הכניסה  הייתה סמלית בעלות 10 ש"ח למיצג (בנוסף לכרטיס הכניסה לפסטיבל שעלותו 85 ש"ח המלווה כמובן בכוס טעימה) והטיפוס עליו, הטיול בו והמנוחה בפינות הנחבאות בתוכו היו חווייתיים, שונים ומהנים (להוציא לאורחים שהגיעו עם כפכפים, עקבים או ילדים קטנים).

מיצג הביג במבו, ענק המחביא בתוכו פינות חמד

לצד דוכני היקבים שהטעימו ממיטב מרכולתם, היו דוכנים נוספים של מזון, שוקולד, ומשקאות אלכוהוליים אחרים (באסטר סיידר, אפרול שפריץ, איש הפסיפלורה). דוכן שונה ומעניין עמד ממש בכניסה, תחת השם Wine Space, ועליו פיקח ג'סי בודק, סומלייה עטור פרסים, האחראי על לא מעט תפריטי יין בארצנו. בדוכן העביר ג'סי הדרכות לבאי הפסטיבל על כיצד טועמים יין ומדוע ,תוך הדגמה ויזואלית ושימוש ביד כאביזר הדרכה המדמה את מבנה הלשון שלנו. בהחלט מעניין למי שלא עוסק ביין או מבלה באירועי יין והשקות לרוב.

ג׳סי בודק באתנחתא מלימודי טעימה

אני חייב להודות שלא טעמתי מכל היקבים השנה, לא יכולתי למשימה הפעם. כמו כן לא רשמתי לי את הריחות והטעמים שחשתי בהם לצד כל יין שכן טעמתי, אך מאילו שהרשימו אותי נמנו:*

יקב אמפורה – ריטון 2011, בלנד מלא, עוצמתי ומרשים, תאווה לחיך.

יקב דוכתא – שיראז 2012, טעים ופירותי.

יקבי רמת הגולן סירה 2011 סדרת גמלא השמורה – יין לטעמי פשוט מושלם.

יקב תמיר לב הכרם, שומרה 2011 בלנד מעניין ומסקרן שהייתי רוצה לנסות שוב עוד שנה שנתיים.

אמפורה סובניון בלאן ריטון 2013 מצטנן בבריכה

אכן, פסטיבל היין ה-11 בירושלים, כבשנים שעברות היה תאווה לחיך, לעיניים והשנה נערך גם בטמפרטורת סביבה יותר נינוחה, הנאה צרופה לחובבי היין.

תודה שקראתם, ותודה לעליית הגג על האירוח.
לחיים!

שי גלבוע
---

שי הוא חובב יין, ויסקי, צילום וסיגרים ומשתדל לשלב בין הדברים כמה שיותר. הוא נמצא עמוק בעולם היין מזה כעשר שנים, קורא, לומד, אוסף, מיישן, מבקר בארועי יין ויקבים בארץ ובעולם והכי חשוב שותה ונהנה בעיקר עם חברים. מדי פעם שי כותב ומשתף בחוויותיו מעולם היין ככותב אורח אצל משוגעים חברים לעולם היין והאלכוהול. למידע נוסף על שי ויצירת קשר http://about.me/shokkas


-------------------------------------------------------------------------------------------------------------
*אם נראה שיש פזמון חוזר ברשימה הקצרה הנ"ל, דהיינו שרובם סירה או שיראז, הדבר אינו יד המקרה. לאחרונה אני מתעניין ביינות סירה ושיראז ומנסה להכיר מספר רב של יינות מזן זה מיקבים וסגנונות שונים.

ביקור בתערוכת היין הכשר (פוסט אורח)

פיופ יין ואלכוהול היא חנות יין לא קטנה בירושלים, בה נהגתי לבקר מדי מספר שבועות כאשר עבדתי בהר חוצבים עד לפני כשנתיים. חבר טוב הכיר לי את החנות, שאמנם מכוונת בעיקר לקהל הדתי והחרדי, אך כל חובב יין יכול לאבד בה את זמנו בקלות. היצע היין של החנות, שהוא כולו כשר ורובו המכריע ישראלי, הוא אחד מהגדולים שאני מכיר ויצא לי לבקר בלא מעט חנויות יין. תענוג לכל חובב יין.

מה הקשר של החנות לכותרת שמבשרת על תערוכת היין הכשר? ובכן, גיליתי רק השנה שכבר בשנה שעברה, פיופ החליטו להפיק ולתת חסות לתערוכת יין כשר. לא שאלתי את אנשי החנות אם זו הסיבה, אך מהיכרותי עמם ושיחות רבות ועמוקות שערכנו בנושא הבינותי כי קיים ואקום בנושא אירועי יין עבור הקהל שומר הכשרות,  אשר יין איכותי חשוב לו. אמנם ישנם אירועי יין בירושלים אך הם לא נותנים מענה לצרכים של הקהל המדובר, גם מבחינת היצע היינות הכשרים ולעיתים גם מבחינת ההפקה. למשל, בחלוקת הכוסות בתערוכה צויין במפורש כי הכוסות "הושאלו לגוי", דבר שהופך אותן לשמישות עבור הקהל הדתי, שכן אחרת היו מחוייבים שומרי הכשרות בטבילת הכוס החדשה במקווה על מנת להשתמש בה (ספק אם מישהו יערוך אירוע יין ליד מקווה).

לתערוכה המדוברת, שהתרחשה ממש לפני מספר ימים (28-30 לינואר), הלכתי ביומה הראשון עם חברים הנמנים על קהל היעד של התערוכה (לא היו חילוניים רבים ביום הראשון). הלכתי לתערוכה הן בשביל החברותא, וכמו בכל אירוע יין אליו אני הולך, גם בכדי למצוא הפתעות – יקב שאני לא מכיר, יין שיסחף אותי, סיפור מעניין וכדומה. לשמחתי הרבה מצאתי יותר ממה שציפיתי.

קצת לפני שאשתף בהפתעות וביינות שהרשימו אותי כל כך, קצת רשמים טכניים על התערוכה. ראשית, מבחינת הפקה זו אחת התערוכות היותר מאורגנות בהן הייתי, פרט לרשימת מזמיני הכרטיסים מראש שהייתה ממוינת לפי מספר רישום ולא לפי שם, מה שגרר קצת בלבול באיסוף. מחיר הכרטיס (80ש"ח במקור, או 70ש"ח אחרי הנחות שפורסמו ע"י המארגנים והמציגים בתערוכה) כלל כניסה חינם לחניון התת קרקעי, מלתחה (לשמירת מעילים וחפצים), כוס שפיגלאו ובקבוקון מים מינרלים או פחית קטנה של מים מוגזים מינרלים.

במבואה, היו מספר לא מועט של דוכני גבינות (מספר מחלבות וחנויות מתמחות), דוכני שמן זית, מאפים, מיצים טבעיים ועוד (ברוב אירועי היין הנערכים בארץ, יש דוכן או שניים של גבינות ואולי גם סושי, כך שהמחשבה פה הייתה יפה). כמו כן היו פזורים שולחנות וכסאות למנוחה. בצד השני של המבואה היו דוכנים של נותני חסות נוספים כגון יבואנית וולבו וחברת מוצרי חשמל.

באולם המרכזי נערכה התערוכה עצמה. במרכז סודרה לה חנות יין גדולה ומרשימה, וסביבה, ולמעשה סביב האולם, סודרו דוכני היקבים והיינות. בצד הנגדי לכניסה, הועמד מטבח רחב וסביבו עמדות בישול בעמידה עבור באי התערוכה שגם רכשו או קיבלו את הזכות לקחת חלק בסדנאות בישול, שהועברו כל יום של התערוכהעל ידי שף ידוען אחר. בסדנאות אמנם היה שימוש במערכת כריזה אך הדבר כלל לא הורגש והנחיות השף (אביב משה ביום בו אני ביקרתי), התמזגו להם עם המולת הטועמים בדוכנים.

היום הראשון של התערוכה היה יום עם תנועה דלילה לעומת מה שאני מכיר מאירועי יין, וממש בעת כתיבת שורות אלו דיברתי עם מכר שהלך לשם ביום השני ומסתבר שהסיפור חזר על עצמו. היה מרווח מאוד, ולא עמוס בדוכנים. מה שכן, היו לא מעט מבקרים צעירים יחסית, שנראה כי באו על מנת לשתות ולתפוס ראש ולאו דווקא על מנת להכיר ולטעום. תופעה זו באה לידי ביטוי בהידחפות והבעת חוסר עניין לשיחה שהתנהלה בין נציג יקב פלוני לבין המבקרים האחרים באותו הרגע, וחזרה על עצמה לא מעט. היה דחוף להם שימזגו להם לכוס. זה לא מאוד הפריע, אבל היה ניכר גם על אנשי המקצוע שהם לא אהבו את זה במיוחד.

לסיכום טכני: הפקת התערוכה איכותית. הושקעה מחשבה רבה בעיצוב ובארגון, בתאורה (כחובב צילום אני שם לב לפרטים האלה) ובחוויית המבקר בתערוכה כולל ההנאה מהיין, האוכל וקניית יינות אהובים.

כאמור, לתערוכות יין אני מגיע בין היתר על מנת להיות מופתע. את רב היקבים המציגים הכרתי עוד מקודם.  בדיוק כשכבר הייתי משוכנע שלא אמצע משהו באמת מעניין, הגעתי בשיטוטיי לאחד הצדדים הצרים של האולם, בו עמדו מרוכזים שלושה יינות בוטיק שלא הכרתי כלל. שלושה במכה. כמה כיף. יקב 'גת שומרון', יקב הרצברג ויקב הר ברכה (עליו לא אפרט – היינות שטעמתי ממנו היו טעימים, עוצמתיים מאוד ופירותיים אך אישית לא הרשימו אותי במיוחד – עניין של טעם). טעמתי עוד מספר לא מבוטל של יינות מיקבים מוכרים אך אפרט בעיקר על שני הראשונים שהצגתי.

יקב 'גת שומרון' ממוקם בישוב קרני שומרון ומשתמש בענבים שגדלים הן בשומרון והן בגליל. בדוכן של היקב דיבר איתי ליאור נחום יינן ובעלים משותף עם אביגדור שרון. על השולחן עמדו להם שלושה דקנטרים עם יינות אדומים בוהקים ושמפינירה מזכוכית עם בקבוק צר ונוזל זהוב בתוכו. אחד הדקנטרים הכיל בלנד של מרלו משני בצירים (2006 ו-2007) שיושן כשלוש(!!!) שנים בחביות צרפתיות ועוד כשנתיים בבקבוק, 15.2% אלכוהול. יין עמוס בטעמים, פירות שחורים ותבלינים אך יחד עם זאת הייתה בו חמצמצות מסויימת שצרמה לי מעט.

בדקנטר השני היה שיראז 2009 שהרשים אותי במיוחד. השיראז, מכרמים בשילה וברמת אלכוהול של 15.3%, יושן כעשרים חודשים בחביות צרפתיות. בדקנטר הוא היה כחצי שעה כשאני הגעתי אליו, וזה לא היה מספיק. האף שלו היה קצת טחוב וסגור. ערבוב קדחתני של הכוס גילה ארומות של פירות שחורים בשלים ופלפל. ההפתעה האמיתית איתו הייתה בחיך. מדובר ביין פרותי מאוד, נעים, עדין ורך. ממש מלטף את הפה והלשון. יין מאוזן שהטעמים בו מתמזגים זה בזה, פירות יער, קסיס, דובדבן, תבלינים, פלפל עדין, טעמי אלון מהחביות מורגשים אך לא משתלטים. אני ממש יכול לטעום אותו תוך כדי שאני כותב עליו. בהחלט יין מרשים ומענג אך לא זול (כ-160₪).

בדקנטר השלישי היה יין בציר מאוחר. בלנד של קברנה סובניון ומרלו שהושארו על הגפן עד שהגיעו למצב של צימוק "בריא" – צימוק שמכיל סוכרים ומיץ מספקים. הענבים, מדגיש ליאור, לא יובשו לאחר הבציר אלא נבצרו כצימוקים ממש ואכן האף מתוק והחיך להתאים. יין יבש עם מתיקות חזקה וטעמי פירות עוצמתיים. פטל וקסיס. יין טעים וחביב שיכול להתאים מאוד לימי הקיץ.

היין האחרון שמזג לי ליאור היה יין הקרח שלהם (Ice wine). היות וקרה בכרמים אינה דבר שכיח במיוחד במחוזותינו, נעזרים ביקב במקפיא חשמלי על מנת להקפיא את הענבים. לצטט את ליאור הם "עוזרים לענבים" להגיע לרמת סוכרים גבוהה במיוחד של 40 בריקס. היין המופק מהם זהוב, מתוק מאוד וצמיגי. טעמים חזקים של ליצ'י שולטים בו. רק אחרי שטעמתי את היין היה מוכן לספר לי ליאור על זן הענב. מה רבה הייתה תדהמתי כשאמר לי שהיין הזה מקורו בענבי ויונייה. למי שלא מכיר יינות ויונייה, אלו לא יינות מתוקים מאוד. הם לרוב עדינים, עם טעמי הדרים, אננס (טעם אישי), ומלווים לעיתים בחמיצות קלה. מכן גם גודל ההפתעה שהייתה לי. יין קינוח בהחלט מעניין ומרענן.

יקב הרצברג (או Domaine Herzberg), הממוקם במושב סתריה ליד רחובות החל לשווק את יינותיו ב-2008. מקס, בעלים ויינן עלה לארץ מצרפת בסוף שנות ה-60 ולפני מספר שנים החליט להיכנס יותר עמוק לתחום היין אותו אהב. את המקצוע הוא למד בבית הספר ליין ביקב שורק. הענבים בהם משתמש מקס ליינותיו גדלים ממש ליד היקב במושב סתריה (עוד הפתעה שכן אני מסתובב באזור מדי פעם ומעולם לא ידעתי שיש כרמים באזור רחובות. הדרים בלי סוף. אבל כרמים?!).

לדוכן של מקס הגעתי כבר לקראת סוף הערב כך שמתוך ארבעת היינות שהטעים נותרו רק שניים - מרלו 2009 והרזרב בלנד 2010 (השניים האחרים היו מלבק 2009 ואסאדו בלנד 2010 שהוא 50% מלבק, 25% קברנה סובניון ו-25% מרלו). המרלו היה חביב וקלאסי. פירותי, טניני, קצת מתובל, לא מאוד דומיננטי. יין חביב ונעים. לומר את האמת, טעמתי אותו אחרי שטעמתי את הבלנד ולא דרשתי לפרטיו ומאפייניו, פשוט משום שהייתי יותר מדי עסוק בלהמשיך ולהתרשם מהבלנד.

הרזרב, 50% קברנה סוביניון, 25% מרלו ו-25% מלבק יושן שנה בחבית ושנה בבקבוק. האף היה מלא בארומת תפוזי דם, אשכוליות ופריחת הדרים שלוו בפטל ודובדבן. בחיך היין עדין ופירותי מאוד. יין עגול ועם רמזים בלבד של טאניניות. הוא מתחיל מתקתק ומסיים עם חמיצות עדינה של המלבק בסיומת ארוכה מאוד. לי האנלוגיה שקפצה לראש הייתה לא פחות מאשר יינות קוט-דה-רון. במחיר של 60 ש"ח לבקבוק היין הזה הוא פשוט תמורה מדהימה לאגרה!

רק בשביל להכיר את שני היקבים האלו ואת מרכולתם היה שווה מבחינתי להגיע לתערוכה.

בקצרה ממש עוד שני יינות שהיו הנאה גדולה -

יקבי רמת הגולן, סדרת ירדן, יין 2T שהינו בלנד של שני זנים פורטוגליים אשר בד"כ מייצרים מהם פורט. יין עשוי בקפידה. פירותי עם מעט חמיצות, מאוזן מאוד, לא דומיננטי מדי וגם לא עדין מדי. מהנה ואלגנטי. חבר שהיה איתי אמר שהם הצליחו למצוא את האיזון והקו הדק בין עשיית יין קלאסי להתחדשות ושבירת מוסכמות. אני לא בטוח שאני לגמרי מבין אותו, אבל אני חושב שאני מבין למה הוא חותר וזה נכון לרב היינות בסדרת ירדן.

יקבי הרי הגליל, יין גליל אלון (בלנד קברנה סובניון, סירה, קברנה פרנק ופטיט ורדו),  למיטב זכרוני טעמתי את בציר 2010 (זה היה היין האחרון שטעמתי וכבר חיפפתי בלרשום). יין נהדר. עוד תמורה מעולה למחיר שפוי (65ש"ח). בפשטות - יין טעים, עדין, רך טעמי קסיס, תות ופטל מלווים התערובת תבלינים עדינה ומהנה. נהדר.

תודה שקראתם, ותודה לעליית הגג על האירוח.
לחיים!

שי גלבוע
---

שי הוא חובב יין, ויסקי, צילום וסיגרים ומשתדל לשלב בין הדברים כמה שיותר. הוא נמצא עמוק בעולם היין מזה כעשר שנים, קורא, לומד, אוסף, מיישן, מבקר בארועי יין ויקבים בארץ ובעולם והכי חשוב שותה ונהנה בעיקר עם חברים. מדי פעם שי כותב ומשתף בחוויותיו מעולם היין ככותב אורח אצל משוגעים חברים לעולם היין והאלכוהול. למידע נוסף על שי ויצירת קשר - http://about.me/shokkas

ערב טעימות רום (פוסט אורח)

הרעיון לקיים ערב רום עלה לאחר ערב טעימה של כמה משקאות מזוקקים שונים עם חבר (Seagull Desert), ביניהם גראפה, קוניאק, וכמובן רום. באותו ערב השווינו שתי גרסאות של רום: זאקאפה סולרה 23 וזאקאפה-XO. מובן שאלו אינם הרומים הראשונים שאנו טועמים, אבל זו הפעם הראשונה שהשווינו רום מול כמה משקאות שונים. העוצמה של הרום והטעם העשיר השאירו אצלינו רושם חזק אל מול המשקאות האחרים, והיה לנו ברור שזה משקה נהדר שאנחנו לא מכירים מספיק...

הליין-אפ של הערב

התחלתי לקרוא ולהרחיב את הידע על רום וסגנונותיו השונים ונגלה בפני עולם שלם של סיפורים והיסטוריה ששלובים במשקה הזה. ייצור הרום באיים הקריביים התחיל במאה ה-17, עם הגעת המתיישבים האירופיים הראשונים. האקלים והקרקע התאימו מאוד לגידול קנה סוכר, ממנו ידעו להפיק סוכר לבן שהיה מצרך נדיר ויקר באותה התקופה. המתיישבים הבינו את הפוטנציאל הכלכלי העצום והדרישה הבלתי נדלית לסוכר באירופה והקימו מטעים וחוות לגידול קנה הסוכר על כל אי שאליו הגיעו. העבדים שעבדו בחוות גילו שאת תוצר הלוואי של תעשיית הסוכר, מולאסה, ניתן להתסיס ולזקק ליצירת אלכוהול זול וזמין. האי הראשון בו זוקק רום הוא ככל הנראה ברבדוס, ומותג הרום הראשון הוא מאונט גיי, שמוזכר לראשונה ב-1703 ואף קיים עד היום ולקח חלק בטעימה שלנו.

עם שגשוגן של חוות הסוכר והתגברות כוחן של המעצמות הקולוניאליסטיות באיזור, החוות הפכו מטרה לפלישת מעצמה אחרת או לפשיטה של שודדים. לכן, בעלי החוות רצו בנוכחות ספינות הצי שישמרו עליהם, והם שילמו למלחים בין השאר ברום. בצי הבריטי היה נהוג שחלק ממשכורתם הקבועה של החיילים היא מנת רום יומית. מנהג זה שרד עד שנת 1970 אז הוחלט להפסיקו. שנה זו ראתה את מספר הפורשים הגדול ביותר בתולדות הצי...

פריט היסטורי מעניין נוסף שהתחיל ברום והתפשט לכל עולם האלכוהול הוא המונח המוכר אך לא ברור "Proof", שניתן למצוא על בקבוקים רבים ומתייחס לחוזק האלכוהולי שלהם. מכיוון שרום שימש כסחורה בעלת ערך וכאמצעי תשלום, סוחרים ומעסיקים מסויימים היו מדללים אותו במים. אך המלחים גילו שאם מספיגים את הרום באבק שריפה הוא ישרף רק אם אחוז האלכוהול הוא 57.15% (בחוזק גבוה יותר הרום יקרא Over Proof). זו הפכה להיות הוכחה מקובלת לכך שהרום אינו מדולל, ומכאן המונח Proof. ההגדרה הבריטית נשארה של 57%, אבל עם הזמן ההגדרה האמריקאית הפכה להיות 50%.

בעולם הרום אין כמעט חוקים כפי שניתן למצוא במשקאות אחרים, לדוגמת וויסקי או קוניאק. מיץ קנה סוכר או מולסה (שאריות מזיקוק הסוכר), זיקוק דודי או רציף, יישון בעץ חדש או משומש - הכל מותר. בזמן היישון ניתן להוסיף לרום תבלינים שונים, החל ממקלות וניל ועד אננסים שלמים. התוצאה היא תחום רחב של טעמים וריחות, שהופכים את הרום למשקה מגוון שניתן לשתות נקי או בקוקטיילים שונים ורבים, וטעמו העשיר מאפשר לו לבלוט ולא להיבלע בערבוב.

נהוג לחלק את הרום למשפחות (בהיר, כהה, מיושן, אגריקול ומתובל), ובכל משפחה להבחין בין האופי השונה של הרומים לפי האי בו הם מיוצרים. ניתן לאגד את פרופילי הטעם השונים במידה מסויימת לפי השפה בה מדברים בכל אי (כמאפיין לאנשים והתרבות).

מפת הקריביים, מוקפים בעיגול המדינות/איים שמהם נלקחו הרומים שנטעמו בערב המדובר

בערב הרום שקיימנו, הבקבוקים אוגדו לפי החלוקה הנ"ל. בחרנו רומים המייצגים היטב את האיזור אליו הם שייכים ובטעימה זה מול זה מאפשרים לעמוד על ההבדלים בין הקבוצות ובין רומים באותה קבוצה.

נמרוד הכין לנו הרצאה ומצגת שליוותה את הטעימה. ההרצאה כללה מידע ורקע על כל אחד מהבקבוקים בטעימה והמזקקות המייצרות אותם. להלן רשמי הטעימה שלי, לפי הסדר:

תחילה טעמנו רומים בסגנון האיים דוברי הספרדית. אלו רומים מוכרים ומבוססים, בעלי גוף קל ופרופיל טעם חלק, קלאסי ולא כבד. הם שימשו סטנדרט אליו הרומים הבאים ניתנים להשוואה.

הוואנה קלאב, 7 שנים (קובה, 40%)

ריח: סוכר חום, וניל.

טעם: גוף בינוני, מתוק ומעט עוקץ. קרמל דובדבנים וסוכר חום, מעט טופי.

פיניש: חלק ובינוני באורכו, באותם קווים של הריח והטעם.

סנטה תרזה 1796 (ונצואלה, 40%)

ריח: עשיר וסמיך, וניל, עור.

טעם: גוף מלא ומתוק יותר, אך גם יותר עוקץ. מולסה, סוכר חום, עור.

פיניש: חם, וניל וקוקוס, וגם מעט גרידת לימון. קצר יחסית.

מאונט גיי XO (ברבדוס, 43%)

מדובר באי דובר אנגלית, אך הסגנון דומה יותר לספרדיים.

ריח: ריח עדין יחסית, תמצית רום, דבש וקקאו.

טעם: צורב, אבל הוספת מעט מים מסירים את הצריבה כמעט לגמרי. קוקוס, דבש, ומעט וניל.

פיניש: בינוני. דועך מהר, אבל נשאר בעוצמה פחותה זמן רב. דבש, וניל, "ברבן".

סט הרומים הבא בטעימה הוא מסוג אגריקול, מהאיים דוברי הצרפתית. על ייצור רום אגריקול יש הגדרות וחוקים בשונה מרומים אחרים, למשל ריכוז האלכוהול המותר במוצא הזיקוק ובזמן הביקבוק. רומים אלו מיוצרים ממיץ קנה הסוכר ולא ממולסה, ומתאפיינים בטעם תרופתי ועשבוני השונה מאוד מרומים אחרים.

לפני הטעימה נמרוד הגיש לנו רום לא מיושן בסגנון אגריקול שיוצר במזקקת סיינט ג'ורג' בארה"ב – "אקווה ליברה". הרום היה תרופתי ועשבוני, בלטו ריחות של זיתים וכימיקלים. קשה לומר שהוא היה טעים, אבל בהחלט העביר היטב את האופי המיוחד של רום אגריקול.

סיינט ג'יימס 12 שנה (מרטיניק, 43%)

בעליית הגג בציר 2008
(4 שנים)

ריח: מעט יוד, עור, תבלינים (ציפורן, קינמון), פטרוזיליה. ריח מורכב ועשיר מאוד.

טעם: טעם חזק וסמיך, מתחיל מתוק והופך למר. שוב תבלינים, עגבנייה.

פיניש: עוקץ, מלוח-מתוק, יוד. בינוני באורכו.

רום "בעליית הגג" 4 שנים (ישראל, 46%)

ריח: מעט יוד, עשבוני, סוכר חום ווניל.

טעם: פירות טרופיים כמו בננה ופפאיה, וניל, עשבוני. חלק מאוד ולא עוקץ.

פיניש: ארוך, חלק, הוניל והסוכר חום מתחזקים וברקע מעט עשבוניות.

בהשוואה אובייקטיבית מול הקודמים בטעימה, מדובר ברום מצויין ומתוחכם, שלוקח קצת מכל סגנון ומשלב אותם היטב. כל הכבוד!

החלק השלישי בטעימה הורכב משני מותגי רום מאיים דוברי האנגלית, רומים חזקים יותר בטעם ובצבע, אך גם ארגסיביים יותר ופחות מעודנים.

אפלטון אסטייט אקסטרה 12 שנה (ג'מייקה, 43%)

ריח: חזק ועשיר. הדרים (במיוחד קלמנטינות), עץ, קרמל.

טעם: מתקתק מלוח, מעט עוקץ, טעמים רבים שמתערבבים זה בזה. בולטים מעל השאר תפוז, סוכר חום ועור.

פיניש: ארוך יחסית, סוכר חום ותמצית רום שדועכים בהדרגה ומשאירים מליחות עדינה.

אנגוסטורה 7 שנים (טרינידד, 40%)

ריח: וניל מודגש, מעט תמצית רום, אלכוהולי. נקי מטעמים אחרים, מאוד ברור וחד.

טעם:  גוף קל, ונילי וקצת מר ועוקץ. מעט טופי וקרמל.

פיניש: קצר ומחוספס, מרגיש מדולל. שוב בעיקר וניל.

החלק האחרון בטעימה הורכב מרומים כבדים ומאוד מתוקים, רומים שבשל מתיקותם ראוי שיחתמו את הטעימה.

רון זאקאפה סולרה 23 (גוואטמלה, 40%)

גאוטמלה היא קולוניה ספרדית ולא בריטית, אבל הסגנון של רון זאקאפה דומה יותר לאנגליים.

ריח: מתוק מאוד, קרמל וסוכר חום, פירות אדומים ורימון.

טעם: מתוק וסירופי, חלק ונעים מאוד.

פיניש: ארוך, סוכר חום ואגוזים.

אל דוראדו 12 שנה (גויאנה, 40%)

ריח: סמיך ועשיר מאוד, מורכב מהזאקאפה. מעט עשבוני ומלוח, ועם זאת מאוד מתוק.

טעם: גוף מלא, חלק, מליחות עדינה ועשבוניות מאזנים את המתיקות הרבה של הוניל, סוכר חום, מולאסה, עור, קוקוס וקרמל.

פיניש: ארוך, אותם טעמים ואליהם מתווסף משהו פלסטיקי – נפט עדין (הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע) שגורם לרצות לקחת לגימה נוספת בשביל ההתחלה המתוקה.

רון זאקאפה XO (גוואטמלה, 40%)

ריח: דומה ל-23, בתוספת קוניאק, עור וספרים ישנים. סמיך ומורכב יותר.

טעם: גוף מלא ועגול. קצת פחות מתוק מה-23, אך מרוכז וחלק יותר. טעמי עור בולטים.

פיניש: ארוך מאוד, מזכיר את ה-23 עם רימון מודגש ועור.

את הטעימה ליוו לחמים וגבינות שונות, שמן זית משובח תוצרת בית שהביא אחד המשתתפים, חומץ בלסמי איטלקי מצויין, פסטו וחמאה. לא היה חסר דבר, אירוח נהדר.

לסיכום, היה ערב מהנה ומוצלח. הרום השאיר חשק לנסות ולטעום מותגים נוספים, והוכיח שהוא משקה ראוי ומהנה לא פחות מוויסקי או קוניאק. בעוד מחירי הוויסקי מזנקים בעולם, רום הופך לאלטרנטיבה משתלמת, מעניינת ומגוונת.

תודה לאורון על הסיפורים והידע הרחב שחלק איתנו, ל-Desert Seagull על האירגון המשותף, לכל מי שהביא בקבוק והשתתף בטעימה, ותודה לנמרוד על האירוח וההרצאה המעניינת, ועל ההזדמנות לכתוב כאורח בבלוג המצויין של "עליית הגג".

אסף אראל

מהנדס אלקטרוניקה ופיזיקאי

חובב אוכל טוב, בירות בלגיות וויסקי

פעיל כשנה תחת השם ValeronDeportivo בפורום יין ואלכוהול של תפוז