הדרכת ג'ין

לעיתים התפקיד של "בעליית הגג" אינו להכין מרכיבים, לבנות מתכונים, ואפילו לא להרצות... הפעם התפקיד שלנו הסתכם בלעזור; לעזור לאורון לרנר להעביר סדנת ג'ין ראשונה בסוגה בארץ, שכללה סקירה מפורטת ומעניינת מאוד על התפתחות המשקה המרתק לאורך ההיסטוריה, לצד טעימה של תשעה מותגי ג'ין שונים בכדי להדגים התפתחות זו. לבסוף, הגשנו שני קוקטיילים שונים, כאשר כל אחד הוגש פעמיים, בכל פעם עם מותג ג'ין שונה בכדי שנוכל להשוות את השפעת מותג הג'ין על הקוקטייל (ארבעה קוקטיילים בסך הכל). 

אם נכחתם בסדנה, נהדר! 

אם פספסתם, יש לנו הפתעה בשבילכם: ווידאו של הסדנה, כך שגם אתם תוכלו לצפות וללמוד דבר או שניים על המשקה המרתק הזה.

 אז הכינו לכם כוס משפחתית של ג'ין וטוניק וצפייה נעימה!

לבסוף רצינו להודות לאורון לרנר על ההשקעה הבלתי נדלית, על המחקר המעמיק ועל ההרצאה המרתקת. ולתומר יפת, שארגן בהתראה קצרצרה את כל הציוד הנדרש בכדי לצלם ווידאו זה וערך אותו בכישרון רב.

כרומוטוגרפיית גז לרום מבציר 2010

אזהרת מסע: הפוסט הנוכחי מיועד יותר לכימאים ולמהנדסי המזון שבינינו, אך אם אתם מתעניינים בכימיה שמאחורי משקאות מזוקקים אל תעזבו עדיין. אנו נשתדל להגיש את החומר בצורה פשוטה, קלה להבנה ואינפורמטיבית.

כשמלאו לרום מבציר 2010 עשרים ושניים חודשי יישון, שלחנו אותו לבדיקת כרומוטוגרפיית גז עם ספקטרומטר מסות. מטרת בדיקה זו (GC-MS) הינה הן כמותית והן איכותית והיא קיימת בכדי לעשות הפרדה, לזהות ולכמת חומרים המתאדים בטמפ' נמוכות יחסית. בכרומוטוגרפית הגז מאדים את התערובת אותה רוצים לנתח. האדים עוברים בתוך עמודת הפרדה עד שמגיעים לגלאי ספקטרומטר המסות המתרגם את הנתונים לתבנית גראפית (לעמודות). פרק הזמן שעובר עד שהאדים חוצים את העמודה לאורכה תלוי בנקודת הרתיחה שלהם. לכן, כל חומר מגיע בנפרד לספקטרומטר מסות המזהה את החומרים. בעזרת בדיקה זו ניתן לזהות בקלות יחסית תרכובות אורגניות המשתייכות לאותה המשפחה ונבדלות זו מזו רק באטום פחמן אחד ואף לנתח כמותית את החומרים ביחס לחומר הקיים בריכוז הגבוה ביותר בתוך ההתערובת אותה מנתחים*.

בקבוקוני הרום מבציר 2010 שנשלחו לבדיקה

לפני כשנתיים שלחנו גם את הרום מבציר 2008 לבדיקת כרומטוגרפיית גז. בזמנו נעשו לרום מספר בדיקות שגילו כי האחוז האלכוהולי שלו היה 45.96% לעומת 46% שחישבנו בעצמנו- תוצאה שגרמה לנו להיות מאוד גאים ביכולת החישוב שלנו, ובדיוק של הערכת האלכוהול במשקה לאחר שנתיים של יישון/אידוי וכדומה.. בנוסף, בדקנו את אחוז המתנול שהיה קיים במשקה רק ברמה של חלקיקים בודדים למליון: קצת מעל ל-0.02% מתנול, פי 17 נמוך יותר מהמותר בתקן האמריקאי, תוצאה נהדרת - פירוט בהמשך.

כעת הרום שלנו מבציר 2010 חזר מהבדיקה כרומטוגרפיית גז, ולמרות שלא קיבלנו את % האלכוהול במשקה* (אנו חישבנו 46% אלכוהול), כן קיבלנו המון מידע רלבנטי ומעניין לגבי פוטנציאל ההתיישנות של המשקה. להלן הפירוט:

מתנול (methanol): ברום שלנו יש 0.04% מתנול, כמות מזערית ביותר. לשם השוואה, גבול הצריכה הבטוח לאדם בוגר הצורך 100 מ"ל של משקה מסויים, במשך שעתיים, הינו 2%. גבול זה לוקח מרווח ביטחון של פי 4 בכדי לפצות על כמויות האלכוהול הנצרך והבדלים בין אישיים (פירוט במאמר הזה). התקן האירופאי מחמיר הרבה יותר ומאפשר רק 0.4% של מתנול במשקה המכיל 40% אלכוהול. התקן האמריקאי, מחמיר אף יותר, ומאפשר 0.35% של מתנול במשקה. מכאן שלרום שלנו יש מכפלת בטיחות של יותר מפי 8 נמוך יותר מהתקן האמריקאי המחמיר.

אתיל-אצטט (Ethyl acetate): אסטר (תרכובת אורגנית הנוצרת כתוצאה מתגובה בין חומצה לכוהל) המורכב מחומצה אצטית ואתנול בעל ריח אצטי המזכיר לכה. האתיל-אצטט הינו תוצר טבעי של תסיסה והוא מרוכז בעיקר בחלק הראשון (הראש) של הזיקוק, ממנו שואף המזקק להיפטר. יחד עם זאת, האתיל-אצטט רצוי בכמויות קטנות מכיוון שהוא מוסיף לתחושה הפירותית של המשקה. האתיל-אצטט רצוי גם כי הוא יכול להתחמצן ולהפוך ל- Acetaldehyde, שבתורו מתרכב עם אלכוהול ליצירת Acetaldehyde-Diethylacetal- אלדלהייד בעל ריח פרחוני (שרטוט של התהליך נמצא בפוסט: בזיעת אפיך תשתה רום, יישון ורשמים). ברום מבציר 2010 נמצא כי יש 0.03% של אתיל-אצטט, עוד פחות מכמות המתנול שבו. כמות זו, המגרדת את סף החישה מלמעלה, נוכחת ברום בתחושה מתוקה ופירותית עם רמז דק של לכה. 

n-פרופנול (n-Propanol): אלכוהול ראשוני (כמו האתנול שאנו שותים) המתקבל באופן טבעי בתהליך התסיסה. הוא חסר צבע ונחשב לבעל השפעות הזהות לאתנול, אך בעוצמה הגבוהה בין פי שתיים לפי ארבע. ברום שלנו נמצא 0.16% של n-פרופנול. מבחינת השפעה אלכוהולית הדבר שווה לבין 0.32-0.64 של אחוז בודד של אלכוהול (אתנול), קרי- השפעה זניחה לחלוטין. ה n-פרופנול יכול גם להתרכב עם חומצה אצטית וליצור propyl acetate, שהינו אסטר בעל ריח מובחן של אגסים. מכאן כי המשך יישון הרום יעזור ליצירת ניחוחות אגסיים נוספים.

איזובותנול (Isobutanol): תוצר תסיסה טבעי נוסף, בעל ריח הקרוב לריח מושק ומצוי בהרבה שמנים אתריים, כגון: דובדבנים, פטל, ענבים, תפוחים ואפילו בשמן כשות. האיזובוטנול יכול לעבור בעצמו איסטרפיקציה עם חומצה אצטית ליצירת isobutyl acetate, שהינו אסטר בעל ריח פירותי ופרחוני המצוי גם בפטל ואגסים. ברום שלנו נמצא 0.14% של איזובותנול שתורמים לריחות הפירחוניים והפירותיים המצויים בו.

איזומיל-אלכוהול (Isoamyl alcohol): סוג אלכוהול שבתהליך אסטרפיקציה הופך ל"שמן בננה" (Isoamyl acetate). לשמן הבננה ניחוח בננה חזק המזכיר את מסטיק ה-Juicy Fruit ומי לא אוהב את המסטיק הזה... ברום שלנו נמצאה כמות גבוהה במיוחד של האיזומיל-אלכוהול: 0.5%. מכך, ניתן להבין כי במהלך התבגרותו הוא צפוי לספק ניחוחות בננה מובהקים. קצת חבל שהכנסנו אותו כבר לתהליך הסולרה ביחד עם בציר 2008, מכיוון שהיה מעניין לראות האם באמת הוא היה מספק את ניחוחות הבננה. אולי יהיה ניתן להריח אותם גם בתוך הסולרה שכוללת שני שליש מבציר 2010 ושליש מבציר 2008.

אמיל-אלכוהול (amyl alcohol): קבוצה הכוללת שמונה כהילים. הכהיל הרלוונטי לנו הינו isobutyl carbinol והוא תוצר טבעי גם כן של תהליך התסיסה. גם כאן תהליך של איסטרפיקציה ייצר Amyl acetate,אסטר בעל ריח בננה מובחן, ותפוח, המובחן רק בקרב חלק מהאוכלוסיה. ברום שלנו נמצא 0.14% של אמיל-אלכוהול. 

חשוב לציין כי יש עוד הרבה חומרי טעם ברום. החומרים המפורטים מהווים רק חלק קטן מהחומרים המצויים ברום. אך לחומרים הללו יש הרבה ללמד אותנו, ואם הצלחתם להחזיק מעמד ולקרוא עד כאן- תטפחו לעצמכם על השכם, כל הכבוד! עתה נותר לנו רק לאגד את כל הבליל-הכימי לתקציר המסקנות שניתן להסיק מתוך הנתונים שקיבלנו. 

ראשית, ניתן לראות את רמת הניקיון של הזיקוק על סמך הכמויות הנמוכות של המתנול והאתיל-אצטט - הוכחה לכך שהראשים של הזיקוק נזרקו ואנו אספנו רק את לב ליבו של הזיקוק. בנוסף, ניתן לראות כי יש לרום מרווח רב להתפתחות וכי יישון ממושך של הרום צפוי לייצר ניחוחות פירותיים ופרחוניים רבים, הבולטים בהם צפויים להיות ניחוחות בננה חזקים, שאמורים להיות בולטים במיוחד ברום בהינתן זמן היישון המתאים. 

לבסוף, רצינו להגיד תודה רבה מקרב לב לכל אלו שעשו פוסט זה אפשרי, אתם יודעים מי אתם.

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* בבדיקה זו (GC-MS) כל החומרים נמדדים כמותית אל מול החומר שקיים בריכוז הגבוה ביותר בתערובת. במקרה שלנו הבדיקה הכמותית הנעשתה אל מול האתנול שהיווה 46% מהתערובת, מכיוון שהבדיקה מתעלמת מנוכחות מים (שהיוו כמעט 54% מהתערובת). זאת הסיבה שבגללה לא קיבלנו את % האלכוהול שברום- הוא עצמו היה נקודת ההשוואה.

פריחה של אפרסקים

הפעם היה זה פרוייקט של אדם אחד. לא ידעתי למה נכנסתי (נמרוד) כשהחלטתי להכין ברנדי אפרסקים ועוד ללא עזרה מאחי. אם כי אחי "חולה" על אפרסקים, הוא אלרגי אליהם. מסתבר שאלרגיה לאפרסקים מתחלקת לשני סוגים: הסוג הנפוץ בצפון אירופה הינו הקל יותר והינו סימפטום נוסף לאלרגיה לאבקנים של עץ השדר (Birch tree). לרוע מזלנו, בדרום אירופה ובארצנו הקטנה האלרגיה הנפוצה היא לפרוטאין מסויים המצוי בריכוז גבוה בקליפת הפרי. אלרגיה זו נחשבת למסוכנת ביותר! לא ברור עדיין מה מקור ההבדל הטריטוריאלי באלרגיות וכנראה שלסובלים מאלרגיה לאפרסקים, בדומה לאחי, אין לכך חשיבות. לצערם הם אולי אוהבים את הטעם, אך לעולם לא יוכלו להינות ממנו בצורתו הטבעית*. 

ברנדי אפרסקים היה נפוץ בארה"ב מהמאה ה-17 עד לתקופת היובש. למעשה, המשקה היה כה נפוץ עד כדי כך שהיווה את המשקה המזוקק השני במידת הפופולריות שלו במאות ה-17 וה-18 (שני רק לרום שהתבסס בארה"ב ב-1650). ברנדי האפרסקים היה "מוצר נוסף" שסיפקו חקלאים בעלי מטעי אפרסקים (וארה"ב מלאה בהם). בתום העונה הם זיקקו את השאריות כהכנסה נוספת. לו הייתם חיים באותה התקופה, קרוב לוודאי שהייתם קופצים לחווה הקרובה אליכם וקונים חבית קטנה עם ברנדי אפרסקים. הברנדי התחיל את דרכו כמשקה לא מיושן, אך עד סוף השנה, לקראת סיום החבית, כבר הייתם שותים ברנדי אפרסקים מיושן. לצערינו, המשקה נעלם מן העולם בתחילת המאה העשרים עם שנות היובש בארה"ב. מזקקת ג'ק דניאלס ניסתה להחזיר את המוצר לשוק בין 1940-1946 אך הברנדי לא תפס וכך נכנס לו המשקה לרשימת הזנים הנכחדים**.

ברנדי אפרסקים מעליית הגג

העניין שלנו בברנדי התחיל בעקבות בקשה של חבר ומיקסולוג שחלקכם וודאי כבר הכרתם, אורון לרנר. אורון רצה לשחזר את המתכון המקורי של קוקטייל ה-Georgia Mint Julep משנת 1634, קוקטייל שדורש הן ברנדי ענבים איכותי והן ברנדי אפרסקים אמיתי. בעליית הגג, עם החיבה למתכונים היסטוריים, לקחה על עצמה את המשימה. התחלנו לנסות ולברר מאין ניתן לארגן כמויות מסחריות של אפרסקים... 

ההזדמנות לא איחרה לבוא כאשר חן כהן (שותפי בזמנו לדירה) ציין כי הוא מכיר כמה חקלאים בפרדס-חנה כרכור רבתי מהם יוכל "לארגן" משלוח אפרסקים. ואכן, מספר שבועות לאחר מכן הוא הגיע עם שלושה ארגזי פלסטיק גדולים, עמוסים באפרסקים בשלים, כ-70 קילוגרמים נחתו בבית. כעת היה עלי לשטוף 70 ק"ג אפרסקים. אחד אחד שטפתי אותם, חתכתי את כל החלקים הלא יפים, והוצאתי את החרצנים (נחשו כמה ק"ג  של חרצנים?). תוך כדי העבודה גיליתי שיש לי פריחה חדשה בגפיים, אלרגיה קלה, פריחה של לאפרסקים, ואני הייתי עוד מרחק כמה ימים מסיום המטלה...לבסוף סיימתי לחתוך את האפרסקים והכנסתי אותם למקפיא- המשימה ארכה שלושה ימים שעדיין לא פרחו מזיכרוני. 

כאשר המים שבתוך הפרי קופאים הם "שוברים" את מבנה ציפת הפרי. כך, לאחר שהפרי יפשיר הוא ייאפשר לשמרים להגיע לכל הסוכרים שבו. למרות זאת, עדיין יש צורך לטחון את כל האפרסקים בבלנדר. הבלנדר הראשון  נזרק לפח תוך כדי עבודה (הסתבר כי הרעיון לטחון אפרסקים כשהם עדיין מעט קפואים לא היה מוצלח, החיפזון מהשטן) ובלנדר  שני נקרא למשימה, קילו אחרי קילו, יומיים של טחינה ותחינה עד שהתקבלו שלושה מיכלי תסיסה מלאים בעיסת אפרסקים.

לשמרים כצפוי היה קל, מספר ימים בודדים והעיסה תססה. אך העיסה דרשה סחיטה וסינון לפני הכניסה לדוד הזיקוק- עבודה קשה לשני אנשים, סיוט לבד! סחטתי את עצמי באותו הערב וגם את האפרסקים וכך במהלך ארבעת הימים הבאים כל מה שנותר היה לזקק. זיקוק דודי כפול, בהתאמה לתקופה בה הברנדי היה נפוץ. ימי הזיקוק הורכבו משלושה זיקוקים ראשונים (של מיכלי התסיסה) וזיקוק אחד שני, קפדני במיוחד שנעשה באופן שיאפשר זמן יישון קצר מהרגיל. הזיקוק המדובר נערך בתחילת ספטמבר 2011 והפיק לבסוף את ברנדי האפרסקים המיוחל!

הברנדי יצא מהמזקקה מלא באופי, עם טעמים וניחוחות בולטים וחזקים, כאילו הוא צועק "תריחו אותי, אני פה!" מלא בניחוחות של תותי שדה, תפוחים ופירות מבושלים. 

היישון של הברנדי נערך באופן לא שגרתי, אך התואם את התקופה בה היה נפוץ. לפני עידן הנירוסטה,שימשו חביות אלון ככלי קיבול לכל דבר והיו משתמשים בהם פעם אחר פעם, במקרים רבים גם למוצרים שונים עד מאוד. במקרה שהשימוש הקודם לא יפגע בשימוש הנוכחי (כמו שימוש בחבית שהכילה יין לאחסון ברנדי/רום או וויסקי),מילאו מחדש את החבית. במקרים שהשימוש הקודם היה עלול לפגוע בשימוש הנוכחי (כמו שימוש בחבית שהכילה דגים משומרים לברנדי/רום או וויסקי), נהגו לחרוך באש את פנים החבית בכדי להעלים את הטעמים הקודמים. 

אנו לקחנו חלק משבבי העץ ששימשו ליישון הקברנה סוביניון שעשינו בבציר 2010 ובאמצעותם יישנו את הברנדי שקיבל מיד צבע אדמדם מדהים שבהחלט מתאים לרוח האפרסקית. טעמים נוספים הגיעו מהשבבים. האינטראקציה בין הניחוחות הפירותיים של הברנדי והניחוחות הפירותיים של שאריות היין מהשבבים הפיקה ניחוחות של קומפוט פירות מבושלים, פירות יבשים (דבלים, משמשים ואפילו צימוקים) ובלסמי כבד ואיכותי.

הברנדי התיישן לאיטו ולאחר כחודשיים עמד למבחן בטעימה עיוורת שעשיתי לשלל התזקיקים מעליית הגג. הטעימה גילתה ברנדי מתוק ואגרסיבי בטעמיו, עם דבלים, אפרסקים, תותים, פירות מיובשים והמון בלסמי. מאוד ארומטי  - אולי אף ארומטי מדי, אם דבר שכזה ייתכן. היה ברור כי הוא דורש זמן יישון נוסף.

במהלך יישון הברנדי, שמועות על קיומו החלו להתפשט בארץ והתחלתי לקבל פניות מאנשים שהתעניינו בו. בתחילה הדפתי את כולם, מכיוון שלא היה מוכן. אולם, ככל שעבר הזמן והברנדי התעדן הבנתי כי הגיע הזמן להוציא אותו אל העולם. ביקבקתי כמה בקבוקים שעשו דרכם לאנשים שונים אבל את הופעת הבכורה הרשמית עשינו בערב הקוקטיילים האחרון (ערב הקוקטיילים בדלי) בו הצגנו את הברנדי בתוך הג'ורג'יה מינט ג'ולפ, שמקורותיו כאמור בארה"ב של המאה ה-17. 

הג'ורג'יה מינט ג'ולפ

להלן המתכון של הג'ורג'יה מינט ג'ולפ:

30 מ"ל ברנדי אפרסקים

30 מ"ל ברנדי ענבים איכותי

כפית של מי סוכר (או מעט יותר לפי העדפה)

צרור של עלי מנטה

הוראות הכנה: בתחתית כוס מתכת*** יש להניח כשמונה עלי מנטה ועליהם למזוג את מי הסוכר. באמצעות כפית יש ללחוץ קלות על עלי המנטה בכדי שיוציאו את מהשמן שלהם לתוך מי הסוכר. עתה יש למזוג את שני סוגי הברנדי לתוך הכוס ולמלא אותה עד הסוף בקרח גרוס דק. יש למלא את הכוס בקרח עד שיוצרים גבעה מעל שפתות הכוס, כמו כדור גלידה. לבסוף יש לקחת כמה ענפי מנטה, לצרור אותם ביחד ולתחוב את הצרור בצד הכוס אל תוך הקרח. קשית ליד המנטה ולחיים!

הקרח מקרר את הכוס עד שנוצרת שכבת כפור יפיפיה מחוץ לכוס העוזרת בשמירה על הקור של הנוזל בתוך הכוס. הקוקטייל מיועד לשתייה איטית, בחום יוקד, תוך כדי ישיבה במרפסת עץ על כיסא נדנדה, אל מול שדה של תירס, והוא מתפתח ומשנה את טעמיו ככל שעובר הזמן, קוקטייל נהדר!

עתה, כשכבר עברה שנה מאז הברנדי זוקק, הגיע הזמן לערוך טעימה נוספת ולסיים את הפוסט ברשמים.

ברנדי אפרסקים 46% (בגיל שנה)

ניחוח: פירות מיובשים עם ניחוח בולט של דבלים לצד לדר משמשים. קומפוט אפרסקים, בלסמי איכותי, אגסים בשלים, קצת אפרסקים טריים ועץ ברקע.

טעם: גוף מלא, מתוק מאוד, עם דבלים, לדר, קומפוט אפרסקים, תה שחור ומתוק, ווניל ועץ, אגסים מבושלים ותפוז ברקע.

 פיניש: ארוך מאוד ועוצמתי עם אפרסקים טריים ואפילו מעט תותים. תאנים ומשמשים מיובשים וגם עץ מופיע לאורך הזמן.

לסיכום: הניחוח של הברנדי הזה מאוד עוצמתי, החדר ממש מתמלא בריחות ברגע שפותחים את הבקבוק. הברנדי עשה דרך ארוכה והיום הוא כבר מאוד מהנה לשתייה נקייה. הברנדי נותן חוויה זהה לאורך כל הדרך מהניחוח עד לפיניש אם כי הוא עדיין מעט מחוספס בקצוות בדיוק כמו שצפוי שהיה אי שם באותה התקופה בה הוא היה פופולרי. 

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* אין הכותב רופא, או סמכות רפואית ואין לראות בכתוב ייעוץ רפואי! המידע נלקח מהרשת, בעיקר מהקישור הזה המרחיב יותר על האלרגיות לאפרסקים.

** בשנים האחרונות מספר מזקקות בוטיק קטנטנות בארה"ב ניסו לזקק את הברנדי, אך לרוב התיאשו כעבור פעם אחת. ההשערה האישית שלי היא שתהליך הייצור הינו יקר ומייגע מאוד, ועקב אחוז הסוכר הנמוך באפרסקים כמות התוצר נמוכה. 

*** בארה"ב היה נהוג להשתמש בכוסות מכסף, אנחנו משתמשים בכוסות מהודו שעושות את אותו האפקט רק במחיר זול בהרבה.

האברלור המקורי

מזקקת אברלור נוסדה* על ידי בחור סקוטי בשם ג'יימס פליימינג (1830-1895) שהיה סוחר דגנים. כסוחר דגנים ג'יימס סיפק את הלתת הנדרש לייצור וויסקי למזקקות רבות. כתוצאה מכך עלה במוחו הרעיון להקים מזקקה בעצמו, צעד הגיוני בהחלט. ב-1879 קנה ג'יימס שטח באברלור, עיירה קטנה באיזור ספייסייד שבסקוטלנד והתחיל לבנות את המזקקה. שנה אח"כ החל הנוזל היקר לזרום.

לא ניכנס לכל סיפורי המסגרת, אותם נשאיר לאנשי השיווק. בבלוג הנוכחי המיקוד שלנו הוא בתכלס, מה נשתנה במזקקה הזו מכל המזקקות?

מזקקת אברלור הינה מזקקת סינגל מאלט קטנה יחסית הנמצאת באיזור ספיסייד** שבסקוטלנד. המזקקה מייצרת כ-3.5 מיליון ליטר של אתנול מדי שנה (לצורך השוואה, גלנליבט השוכנת גם כן בספייסיד, מייצרת כ-10.5 מיליון ליטר). התסיסה של "בירת המזקקים" (wort) מתבצעת במיכלי מתכת (stainless steal) ומשך התסיסה המיושם במזקקה, של 48 השעות, נחשב קצר מאוד. התסיסה מתבצעת באמצעות זן שמרים מיוחד, צאצא של שימרי לחם עמיד במיוחד לאלכוהול. זן שמרים זה מהיר מאוד ומגיע לשיא התסיסה תוך 15 שעות. כל אלו מפיקים בירת מזקקים נקייה במיוחד.

באברלור יש 4 מזקקות דודיות. שתיים הן מזקקות המיועדות לזיקוק בירת המזקקים (Washstills) והשתיים האחרות אמונות על הזיקוק השני. המזקקות בעלות בסיס רחב, צוואר קצר יחסית ומבנה מסורתי. מבנה זה מסייע ביצירת וויסקי כבד בעל גוף מלא וטעמים רבים. באופן ייצור זה ניתן לראות בירת מזקקים המיועדת לתזקיק נקי, בעל מנעד צר יחסית של ניחוחות וטעמים, וזיקוק המיועד לקבלת גוף מלא ולמיצוי מירבי של הטעמים שכן נוצרו במהלך התסיסה.

אלמנט נוסף המייחד את מזקקת אברלור הוא שימוש נרחב בחביות שרי משומשות מתעשיית יין השרי הספרדי. החביות הללו נותנות לוויסקי טעם פירותי מאוד המאופיין בניחוחות וטעמים של פירות יבשים. בעבר, חביות אלו היו נפוצות ביותר בתעשיית הוויסקי הסקוטי, אך עם הדעיכה העולמית בצריכת יין השרי, הן הפכו נדירות ויקרות יותר. רוב הביקבוקים במזקקת אברלור מכילים בין 25% ל-50% של וויסקי שיצא מחביות שרי כשהשאר הינו וויסקי שהתיישן בחביות ברבן***. שילוב זה של חביות נקרא באברלור Double Casking. עלות חביות השרי הללו יקרה מאוד אך יוצרת את האופי המיוחד של הוויסקי מהמזקקה.

מזקקת אברלור כיום הינה מזקקת הסינגל מאלט מספר אחד בצרפת, שלמרבה הפלא זהו שוק הוויסקי הסקוטי מספר אחד בעולם. כן כן, הצרפתים שותים הרבה יותר וויסקי סקוטי מאשר קוניאק, ארמניאק או קלבדוס המיוצרים בארצם. במילים אחרות, אברלור מוכרים הכי הרבה סינגל מאלט במדינה בה שוק הוויסקי הסקוטי הינו הגדול ביותר. למעשה, אברלור הינו מותג הסינגל מאלט השביעי בעולם בהיקף המכירות שלו.

המבחר הקבוע של אברלור כולל מספר גרסאות של סינגל מאלט הנעות בין 10 ל-18 שנים (אם כי ניתן למצוא גם גרסאות מבוגרות יותר). בנוסף, במזקקה מבקבקים גירסא נוספת הנקראת אברלור אבונה (Aberlour A'bunadh), וויסקי הנועד לחקות את הסגנון של הוויסקי שהיו מכינים עוד בתקופתו של ג'יימס פלמינג (סוף המאה ה-19). האברלור אבונה (מבטאים: a-boon-arh) יוצא לשוק כמה פעמים בשנה. כל אצווה מבוקבקת וממוספרת בנפרד ובעלת אופי מעט שונה- השוואה בין גרסאות אבונה שונות הובילה אותנו לכתיבת פוסט זה, ולהלן האגדה מאחורי הבקבוק...

עוד ב-1975 כאשר התקינו את זוג המזקקות השני באברלור נמצאה "קפסולת זמן" עם דף עיתון מ-1898 ובקבוק מאותה השנה. הפועלים שגילו את הבקבוק שתו כמעט את כולו בארוחת הצהריים, אך נותר מעט ממנו והשארית נשלחה לבדיקות מעבדה. "האבונה" שפירושו -"המקורי" הינו ניסיון לשחזר את הוויסקי של אותה התקופה.

האברלור אבונה מיושן אך ורק בחביות שרי אולורוסו (Oloroso) העשויות מאלון ספרדי, כפי שהיה נהוג באותה התקופה. הוויסקי מבוקבק בחוזק חבית (כלומר ללא דילול במים בזמן הביקבוק) ולא עובר פילטר בקירור (שיטה מודרנית המפשיטה את הוויסקי מחלק מהארומות והטעמים שבו). לאבונה אין הצהרת גיל וכל אצווה מכילה וויסקי מכ-80 עד 100 חביות שונות בעלות טווח גילאים גדול ומשתנה הן בתוך והן בין אצוות. לנו כצרכנים אין דרך להשוות בין אותן אצוות חוץ מאשר בטעימה מסודרת, בדיוק כפי שעשינו.

טעימת האברלור התארגנה מהר מאוד בין חברי פורום יין ואלכוהול של תפוז. השתתפו עשרה חברים שהביאו עימם את הביטויים השונים של המזקקה, גבינות ואף לחמים נהדרים באפייה ביתית. הטעימה נערכה בביתו של אסף אראל (אסף פירסם כאן בבלוג כתבת אורח שעסקה בערב טעימות הרום שנערך לא מזמן) - וזהו המקום להודות לו על האירוח ולכל המשתתפים שעשו את ערב האברלור אפשרי ומוצלח.

שלושת הביטויים הסטנדרטים של אברלור שטעמנו. התמונה באדיבות שי גלבוע****

התחלנו עם הביטויים הסטנדרטים של המזקקה, להלן הרשמים:

אברלור 10 שנה, 43% ABV

גרסת הבסיס של המזקקה, זמינה בחו"ל בפחות מ-40$.

ניחוח: יין שרי, תותים והרבה תפוחי עץ אדומים. ווניל, אצטיות קלה וקצת אלכוהולי.

טעם: גוף בינוני, מתוק עם תפוח עץ, ווניל וצימוקים. חד מימדי אך נחמד.

פיניש: מתקתק, בינוני באורכו עם תפוח עץ, דבש ועץ מריר. המרירות משתלטת לקראת הסוף.

עם תוספת מים: הוויסקי נופל ובמקום להיפתח מרגיש רזה ואנמי.

סיכום: בפחות מ-40$ זאת בהחלט אופציה ראויה, אך בהשוואה לגרסאות בסיס של מזקקות אחרות גרסה זו של אברלור אינה מצטיינת באיכותה.

אברלור 15 שנה, Double Cask) ABV 40%)

ייצורו של האברלור 15 שנה Double Cask הופסק אך עדיין ניתן למצוא בקבוקים שלו במגוון רחב של חנויות באיזור ה-65$ לבקבוק.

ניחוח: תפוח בדבש, יין שרי, ווניל, צימוקים שחורים ועץ מבושם. ניחוח נעים ומבטיח.

טעם: גוף רזה, אנמי עם תפוח בדבש, צימוקים לבנים, חמאה ועץ מבושם. הטעם מפר את ההבטחה שעלתה בניחוח.

פיניש: בינוני באורכו וחלש עם עץ מבושם, וניל, תפוח וצימוקים לבנים.

סיכום: באף הניחוח נהדר אך הטעם בפה מאכזב, במחירו ניתן למצוא טובים ממנו.

אברלור 16 שנה, Double Cask) ABV 40%)

גרסת ה-16 שנה של האברלור שהינה חלק מהפורטפוליו כיום. מחירו של בקבוק כזה בחו"ל נע גם כן סביב ה-65$.

ניחוח: יין שרי דומיננטי עם ניחוחות של קונפיטורת פירות יבשים, ווניל, עץ מבושם, לתת ושוקולד לבן. נהדר.

טעם: גוף מלא ומתוק מאוד, דבלים ותמרים, הרבה ווניל ועץ מבושם.

פיניש: בינוני עד ארוך, מתוק מאוד עם פירות יבשים, תמרים ווניל.

עם תוספת מים: כמה טיפות מים פותחות את האף עם ניחוח המזכיר תפוחי עץ אדומים.

סיכום: בוויסקי הזה מרגישים הרבה יותר את השפעת חביות השרי, הוויסקי מתוק יותר ומכיל הרבה ניחוחות וטעמים של פירות יבשים, בעיקר של תמרים. וויסקי נהדר ומומלץ.

חמשת האצוות של האברלור אבונה שטעמנו, התמונה באדיבות שי גלבוע****

ועתה הגיע הזמן לעריכת ההשוואה בין אצוות האבונה השונות. בתחילה חששנו כי לא ימצא הבדל רב בין האצוות אבל כפי שתיווכחו להלן, ההבדלים היו בהחלט בולטים ומצדיקים טעימה שכזו.

אברלור אבונה אצווה 22, 59.3% ABV

ניחוח: יין שרי מתוק (פדרו חימנז), עץ, תמרים, דבלים וצימוקים שחורים. אגוזי מלך ואצטיות קלה.

טעם: גוף מלא ומתוק עד כדי סירופי מתוק. סילאן, פירות יבשים, תמרים ושזיפים. אלכוהולי ומעט אגוזי מעט מריר.

פיניש: תמרים, תמרים, תמרים. אלכוהולי ומתוק.

עם תוספת מים: הוויסקי נפתח ומכיל תוספת של ניחוחות וטעמי שזיפים, שוקולד מריר וקקאו. האלכוהול והמתיקות מתעדנים וכן הטעם והפיניש שמסתיים בשוקולד חלב וקקאו.

סיכום: האצווה הכי מתוקה וסירופית. אמנם האצווה מתוקה מדי אך תוספת מים פותחת את הוויסקי ומאזנת אותו. בסופו של דבר מדובר בוויסקי נהדר לחובבי המתוק כאשר מעל למחצית הטועמים בחדר דירגו את האצווה הזו במקום השני והמכובד מבין אצוות האבונה שנטעמו.

אברלור אבונה אצווה 28, 59.7% ABV

ניחוח: נהדר עם עץ מבושם, ווניל וקומפוט פרות יבשים. ניחוח קוקוס בולט גם כן ברקע.

טעם: גוף מלא ומתוק (אם כי פחות מתוק משמעותית מהקודם). תמרים, עץ מבושם, ווניל וקוקוס. פחות אלכוהולי מהאצווה הקודמת.

פיניש: ארוך ומתוק עם יין שרי, תמרים ועץ. בסוף עולה מרירות מסויימת.

עם תוספת מים: הוויסקי נפתח והאלכוהול נרגע משמעותית. עולים ניחוחות חזקים יותר של עץ מבושם וניל וקוקוס וכן דבש ישן. טעמי התמרים מתחזקים והחוויה נהדרת.

סיכום: באצווה הזו מורגשים ניחוחות של עץ מבושם, קוקוס ואלון אמריקאי המחמיאים מאוד לניחוחות הפירות היבשים ויוצרים וויסקי מאוזן ומורכב. אצווה זו לקחה את המקום הראשון בטעימה בפה אחד, קרי, עשרה מתוך עשרה טועמים דרגו את הוויסקי הזה במקום הראשון.

אברלור אבונה אצווה 34, 59.5% ABV

ניחוח: די אלכוהולי עם עץ מריר, פירות יבשים ומינראליות גופרתית.

טעם: גוף מלא, מתוק (אך פחות מהקודמים) ואלכוהולי. תמרים והרבה עץ מריר. שוב רמזים לגופרית.

פיניש: בינוני עד ארוך עם תמרים, גופרית ומרירות בסוף.

עם תוספת מים: הוויסקי משתפר משמעותית. ניחוחות וטעמי הגופרית נעלמים ונוספים ניחוחות של פירות יבשים ותמרים. עדיין נותרת מעט גופריתיות בפיניש.

סיכום: חלק מהטועמים דירגו את האצווה הזו כאצווה הכי פחות טובה בערב שערכנו.

אברלור אבונה אצווה 35, 60.3% ABV

ניחוח: יין השרי בולט עם פירות יבשים אך במקביל בולט גם ניחוח גופריתי.

טעם: גוף מלא ומאוד מתוק, הרבה פירות יבשים ותמרים. מעט עץ ופחות אלכוהולי. הטעם נחמד וטוב משמעותית מהוויסקי הקודם.

פיניש: בינוני באורכו עם פירות יבשים, תמרים, ווניל ומעט מרירות של עץ בסוף.

עם תוספת מים: הגופרית מעומעמת ועולים יותר ניחוחות של פירות יבשים, תמרים, עץ וגם ווניל. הטעם והפיניש מכילים גם כן את אותם האלמנטים שעולים בריח.

סיכום: משמעותית טוב יותר מהאצווה הקודמת. בתחילה ניחוח הגופרית בולט מדי אך מעט מים פותחים את הוויסקי ומתקבלת חוויה טובה.

אברלור אבונה אצווה 37, 59.6% ABV

ניחוח: יין שרי, גבינה קשה, ווניל, אלכוהולי ומעט אצטי.

טעם: גוף בינוני אך מתוק. מאוד אלכוהולי עם פירות יבשים, דבלים וגבינה קשה.

פיניש: בינוני עד ארוך עם מתקתקות כימית כמו זו של סוכרזית. פירות יבשים, דבלים וגבינתיות מסויימת.

עם תוספת מים: האלכוהול מתעדן והניחוחות הגבינתיים מתחילים להזכיר מאפיין דומה שקיים בוויסקי ממזקקת ברוכלדי. המתיקות מתגברת והויסקי מהנה יותר עם תוספת המים.

סיכום: לא מהבולטים לטובה בטעימה (או אולי היתה זו כבר עייפות של החך), אך גם ללא פגמים. חובבי ברוכלדי יתחברו לוויסקי הזה יותר מאחרים.

אברלור אבונה אצווה 38, 60.3% ABV

ניחוח: מתוק עם ניחוחות תפוח עץ אדום וגם דבק-מגע המאפיין ברבן אמריקאי. עץ, אציטון, לקה, ווניל ומעט גבינה.

טעם: גוף מלא, מתקתק עד מתוק. תפוח עץ, תמרים, דבלים ושלל פירות יבשים. הרבה עץ מבושם עם ווניל ופלפל שחור.

פיניש: מתקתק ארוך עם עץ מבושם, ווניל ופירות יבשים.

עם תוספת מים: הוויסקי ממש נפתח עם יותר מתיקות, יותר פירות יבשים, עץ מבושם ותמרים.

סיכום: האצווה הכי אציטונית עם הרבה דבק-מגע ולקה; מאפיין ברבני מובהק. במקביל האצווה כמעט ולא אכוהולית ולא מתקתקה מדי. לחובבי המאפיין האציטוני מדובר בוויסקי נהדר. רוב החברים בטעימה דירגו את האצווה הזו בין המקום השני לשלישי מתוך חמשת אצוות האבונה.

בקבוק של אברלור אבונה יעלה לכם כ-65$ בחנויות בחו"ל (או מעל ל-800 ש"ח בארץ) אך לא כל האצוות זמינות. שתי האצוות הראשונות שלגמנו, 22 ו-28, בוקבקו ב-2008 ו-2009 בהתאמה, ומהן יהיה קשה מאוד להשיג בקבוק. אצוות מספר 34 ו-35 בוקבקו בתחילת 2011 ובחלק מהחנויות עדיין ניתן למצוא בקבוקים שלהן. אצוות 37 ו-38 בוקבקו בסוף 2011 ותחילת 2012 בהתאמה, ובקבוקים מהם יהיה קל יחסית לאתר. בסופו של דבר, רוב הביקבוקים של אברלור אבונה, בין אם טובים יותר או טובים פחות- נותנים תמורה טובה למחיר (כל עוד קונים בחו"ל) והצצה רומנטית לטעמים האופייניים של סינגל מאלט כפי שהיה נמכר לפני מעל למאה שנה.

-------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* מזקקת אברלור המדוברת לא היתה הראשונה בשהשתמשה בשם הזה. עוד ב-1826 הוקמה מזקקה בשם זה אך היא נשרפה בשנת 1879, השנה בה ג'יימס פליימינג החליט לקנות שטח ולבנות בעצמו מזקקה הנושאת את אותו השם.

** אם כי אברלור נמצאת בלב איזור ספייסייד, על הבקבוקים רשום Highland malt. הסיבה נעוצה בכך שעד לפני 40 שנה איזור הספייסייד נקרא איזור גלנליבט. הבילבול בין מזקקת גלנליבט לאיזור עצמו יצר את הצורך בשם אחר וכך איזור ספייסייד נוצר. על אף המיקום בלב איזור זה, מספר מזקקות, בהן אברלור, בחרו להשתמש בתווית שלהם דווקא במינוח Highland, שמו של האזור המקיף את ספייסייד.

*** חביות ברבן הן חביות שבשימוש הקודם שלהן הכילו ברבן אמריקאי.

**** התמונות כאמור באדיבות שי גלבוע. היכנסו לחשבון הפליקר שלו, הוא מקצוען ומוכשר מאוד: קישור לתמונות של שי גלבוע

ברבן אמריקאי, קווים לדמותו

ברבן הינו וויסקי אמריקאי שאת המצאתו נהוג לייחס לכומר בפטיסטי ממדינת ווירג'ניה בשם אלייג'ה קרייג (Elijah Craig) שחי בשנים 1738-1808. בעקבות חיפוש אחר חופש דתי והזדמנויות עסקיות נדד אלייג'ה למחוז מרוחק יותר במדינת ווירג'יניה הנקרא קנטקי. בהמשך הופרד המחוז ממדינת ווירג'ניה וב-1792 הפך למדינה ה-15 של ארצות הברית. השם ברבן (Bourbon) לקוח מתוך שם האיזור Old Bourbon, השוכן במדינת קנטקי ונקרא היום Bourbon County.

הברבן הינו תזקיק דגנים העשוי ברובו מתירס ומזוקק עד לחוזק אלכוהולי של 80% בכדי לשמר את הטעמים שבחומרי הגלם. הקונגרס האמריקאי הגדיל לעשות ודאג לחקיקה שתבטיח בקרת איכות על המשקה הכי אמריקאי שקיים. בזכות חקיקה זו, כאשר אנו קונים בקבוק ברבן ניתן לדעת מספר דברים על הנוזל הקיים בתוך הבקבוק.

תקנות הברבן, מה הם אומרות:

• ברבן חייב להיות מיוצר בארה"ב; כמו שרשמנו, המשקה הכי אמריקאי שיש.

• הברבן חייב להיות מורכב מתערובת דגנים של לא פחות מ 51% תירס. כיום בתערובת הדגנים של רב הברבנים יש בין 70% ל-80% תירס. התירס מקנה לברבן טעם מתוק ועגול. הדגנים האחרים בתערובת הם בדר"כ בי 5% ל-14% של לתת שעורה המסייע בהמרת העמילן שבגרעינים לסוכרים תסיסים וכן מקנה לברבן טעמי לתת, קפה ואף שוקולד. שאר תערובת הדגנים מורכבת משיפון או חיטה (לעיתים אף משניהם). השיפון מקנה לברבן טעמי תבלינים רבים, כגון: פלפל, אגוז מוסקט, ציפורן וקינמון לצד עקיצה אלכוהולית. החיטה אינה מוסיפה הרבה טעמים אך מסייעת ביצירת ברבן חלק ומתוק יותר. ברבן שבו הדגן השלישי הינו חיטה נקרא גם Wheated Bourbon. 

• הברבן יכול להיות מזוקק עד לחוזק אלכוהולי של 80%. ככל שמזקקים אלכוהול לאחוז גבוה יותר כך נותרים בתזקיק פחות מהטעמים של חומר הגלם. מכאן ניתן להבין כי משמעות ההגבלה הקיימת על ברבן מטרתה להותיר בברבן הרבה מטעמי הדגנים המשמשים להכנתו.

• הברבן חייב להתיישן בחביות חדשות העשויות מאלון אמריקאי וחרוכות מבפנים. החביות האמריקאיות החרוכות מקנות לברבן טעמים של ווניל, מייפל, סוכר חום, קרמל, ציפורן, טופי, קינמון, מוסקט, חמאה, שקדים ואגוזים, טעמים קלויים ועוד... נדרשות לברבן מספר שנות התיישנות בכדי להוציא את מיטב הטעמים מהחבית והרבה מזקקים מתיחסים לתקופה של בין 6 ל-12 שנות התישנות כתקופת הזהב בה הברבן נמצא בשיאו. 

חשוב לשים לב כי לברבן אין הגבלת מינימום על זמן היישון שלו. בכדי לדעת כמה זמן הברבן יושן יש מספר תקנות נוספות שיעזרו לנו להבין מה נמצא בתוך הבקבוק. לשם כך קיים המושג Bourbon Straight:

• Straight Bourbon חייב להתיישן לפחות שנתיים בחבית לפני ביקבוק ןאין להוסיף לו כל תוסף אחר (כגון קרמל לצבע). כמן כן, Straight Bourbon חייב בהצהרת גיל אלא אם הוא מיושן מעל 4 שנים. כלומר כל Straight Bourbon שאין על הבקבוק הצהרת גיל בילה בחבית לפחות ארבע שנים.

• ברבן חייב להיכנס לחבית בחוזק אלכוהולי שלא עולה על 62.5% אלכוהול. התקנה מונעת מהמזקקים לחסוך במקום אחסון על ידי מילוי החביות בתזקיק בחוזק אלכוהולי גבוה יותר. 

• הצהרת הגיל על בקבוק הברבן מתיחסת לגיל של הברבן הכי צעיר בבלנד שהרכיב אותו.

• ברבן חייב להיות מבוקבק בחוזק אלכוהולי של מעל ל-40% אלכוהול.

כמה תשובות לנקודות שנויות במחלוקת:

• מותר לעשות פינישים* בברבן; אם כי בעקבות פרופיל הטעם הדומיננטי של החביות החדשות לא נוהגים לעשות זאת. במקרה בו נעשה פיניש לברבן, על המזקקים להוציא אישור מיוחד בכדי להמשיך להשתמש בשם "ברבן" על התווית. הטיעון מאחורי השימוש בהגדרת הברבן הינו כי לחבית המשומשת נכנס ברבן ולהגדרה יש משמעות איכותית לצרכן. במקרים הללו תהיה כתובה על הבקבוק פיסקה בסגנון הזה:

 Straight Bourbon finished in ??? barrels

• חביות קטנות. לאחרונה, בעקבות מהפיכת מזקקות הבוטיק בארה"ב ניתן למצוא ברבנים רבים שיושנו תקופות קצרות בחביות קטנטנות (10 ליטר ומעלה). אין שום הגבלה על גודל החביות שמותר להשתמש בהן וגם אין כל הגבלה על מינימום הזמן שיש ליישון את הברבן. לחבית קטנה יש שטח פנים גדול מאוד ביחס לנוזל שבפנים ולכן ברבן שמתיישן בחבית קטנה ממצה  טעמים רבים יותר מהעץ בזמן קצר מאוד. עם זאת, זמן הינו משאב חשוב מאוד להתפתחות טעמים מסויימים במשקה ונדרש גם זמן בכדי להוציא חומרי טעם המצויים בחבית. אך אליה וקוץ בה: בשל שטח הפנים הגדול יחסית לנפח הנוזל של חבית קטנה, יישון ארוך יחשוף את הברבן ליותר מדי טעמי עץ- דבר שייצור משקה אגרסיבי ולא נעים. לכן, ברבן שמיושן בחבית קטנה מיושן זמן קצר יותר וככזה יכיל מנעד טעמים וארומות מצומצם יותר. יש אף שיגידו כי זאת קטגוריה חדשה של ברבן.

• תקנות אמריקאיות של וויסקי לעומת אירופאיות, באירופה מותר לקרוא למשקה וויסקי רק אם יושן מעל לשלוש שנים ואילו בארה"ב אין הגבלה כזו. לכן, על התווית של מותגי ברבן ממזקקות המשתמשות בחביות קטנות ומיישנות את הברבן שלהם לתקופה של פחות משלוש שנים, לא תופיע המילה וויסקי.

ברבן אלייג'ה קרייג 12 שנה

נסיים עם רשמי טעימה של ברבן בשם אלייג'ה קרייג 12 שנה, הנחשב לאחד הברבנים שנותנים את התמורה הכי טובה לכסף, ויכול להוות נקודת ייחוס טובה לניחוחות והטעמים שאנו מצפים להם מברבן טוב. אלייג'ה קרייג הינו מותג של מזקקת הבן היל (Heaven Hill) המיוצר מתערובת דגנים קלאסית הכוללת שימוש בתירס, לתת וקצת שיפון, המיושן לפחות 12 שנה בחביות אמריקאיות חדשות וחרוכות.

אלייג'ה קרייג 12 שנה, 47% ABV

ניחוח: עץ מבושם עם אצטיות הדומה לדבק מגע, כאילו נכנסתם לתוך נגרייה. המון ווניל, קרמל, מייפל וסוכריות טופי אמיתיות. מוקה, קנמון, אגוזי מלך וגם תפוחי עץ אדומים. הניחוח מאוד נעים ומבושם ולא תוקפני למרות 47% האלכוהול.

טעם: גוף מלא, מתוק, חמאתי ועגול. שוב הרבה עץ, ווניל, מיפל קרמל וגם סוכר חום דביק. התבלינים המגיעים מהשיפון גם הם נמצאים עם פלפל שחור, ציפורן וקינמון. צימוקים שחורים וסוכריות טופי אמיתיות.

פיניש: ארוך מאוד ועוצמתי עם ווניל חזק, חמאתיות, טופי ומייפל וטאנינים המשאירים את חלל הפה ייבש.

סיכום: ברבן נהדר עם מורכבות גבוה של טעמים וניחוחות. כיאה לסגנון הוא מזכיר לנו ביקור בנגרייה לצד ווניל בולט, מייפל ותבלינים שונים. אבל הברבן הזה מכיל עוד הרבה ועושה זאת בצורה מאוזנת ומבושמת.

--------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* פיניש הינו יישון של המשקה בחבית שהיה בה נוזל אחר (לדוגמא: יין קינוח, ברנדי, רום וכו..) לאחר שסיים תקופת יישון ראשונית בחבית אחרת. במקרה של ברבן, פיניש הינו יישון של המשקה בחבית משומשת לאחר שכבר שהה תקופה מסויימת בחבית אמריקאית חדשה.

גראפה לעשירים

אחרי הערב הזה הבנתי שגראפה בארץ זה משקה לעשירים, קראתם נכון- זה אולי נשמע לכם סותר, אבל זה לא! 

בעשרים שנה האחרונות חל רנסאנס של איכות במשקה האיטלקי העשוי מהפסולת של תעשיית היין, וניתן למצוא מספר לא מבוטל של מזקקות בוטיק איטלקיות שמייצרות גראפה נהדרת. בטיול לאיטליה לפני כשנתיים ביקרתי במזקקה כזו - "מזקקת ברטה" - הממוקמת ממש צמוד למחוז פיימונטה באיטליה (המחוז שמייצר את יינות ברולו המפורסמים). שם גיליתי כי המשקה הזה יכול מדהים באיכותו, לא פחות מקוניאק משובח או מוויסקי סינגל מאלט. למעשה, הגראפה הינה התזקיק הארומתי ביותר כיוון שהיא עשויה מזגי הענבים, בהם מצויים כל חומרי הארומה של היין. הדבר מקנה לה יתרון משמעותי על משקאות מזוקקים אחרים מכיוון שכבר בצעירותה היא מאוד ארומתית, מורכבת ומעניינת ללגימה איטית ומעמיקה... 

מזקקת ברטה

את חברת "גראפס" הכרתי לפני כשנה בתערוכת סומלייה 2011. הם הביאו לתערוכה את המאסטר דיסטילר של מזקקת פולי, יעקובו פולי, שעמד מאחורי הדוכן ובאנגלית עם ניגון איטלקי הנעים את זמנם של האורחים. שאפו על היבואן, חשבתי, והחלטתי להמשיך ולהעמיק בהבנתי את המשקה שלמדתי להעריך באיטליה. התיישבתי על הבר (הדוכן בתערוכת סומלייה) שאלתי שאלות והתחלתי לטעום. להפתעתי הבחנתי במספר בקבוקים של מזקקת ברטה, שלאחר הביקור בה שמור לה מקום חם בלב שלי... אהבתי את רוב הטעימות בתערוכה, אולם כבר אז הבנתי כי יש סגנונות גראפה שאני מתחבר אליהם יותר וכאלו שפחות. למרות זאת, לא יצאתי מהתערוכה עם ההרגשה כי אני שולט בעולם הזה - רק הגעתי לשלב שבו הבנתי כי רב הנסתר על הגלוי...

בינתיים, זיקקנו גראפה, זיקוק באמצעות אדים ולאחר מכן זיקוק דודי נוסף. לא נלאה בפרטים אך באופן כללי כיוונו לסגנון כפרי/מסורתי – עולם ישן. התוצאה היתה כמעט לשביעות רצונינו. הכמעט הזה שיגע אותנו והתחבטנו הרבה לגבי הדרך לזקק גראפה טובה יותר, ושוב, רב הנסתר על הגלוי...

דודי הזיקוק במזקקת ברטה

לאור כל האמור לעיל, כשעלתה ב"פורום האלכוהול" של תפוז הצעה לערוך ערב מסודר של טעימת גראפה בר"ג, בחנות "יינות וטעמים", לא היססתי לרגע. הערב כלל 10 גראפות שונות באדיבות חברת "גראפס", אירוח עם גבינות ולחמים והעלות 150 ש"ח- שווה! לחבר שהזמנתי הגדרתי את הערב ככזה "שעד סופו תכיר גראפה לעומק" קצת הגזמתי חשבתי לעצמי לאחר שהמשפט הזה יצא מפי, אך למעשה כך באמת הרגשתי בסיום הערב.

הערב התחיל בהרצאה של מנחה הערב, יואב שמעוני, הבעלים של חברת גראפס. יואב הוא בחור כריזמתי, עמוס בסיפורים על איטליה, שהנחה את הערב באופן משביע רצון. היתה חסרה לי מעט הבנה מעמיקה לגבי תהליך ההכנה של גראפה- ציפיתי לכך מהבעלים.אך ייתכן שהחוסר נובע מנקודת מבטי, הבוחנת את הפן היצרני ומדלגת מעל הרומנטיקה והסיפורים..

כעת אספר על השתלשלותו של הערב דרך רשמי טעימה שיהיו מתובלים במחשבות, תהיות ומסקנות שעלו לי בעקבותיו, כולל מענה לשאלה שבוודאי שאלתם עוד במהלך המשפט הראשון בפוסט: מדוע בארץ גראפה הינה משקה לעשירים? 

התחלנו בטעימת גראפות לא מיושנות, שקופות וללא השפעת עץ, בכדי שנבין את מוצר הבסיס בצורה הנקייה שלו. לאחר מכן, הגיעו הגראפות המיושנות בעץ. סדר הטעימה נקבע על פי סדר עולה של עוצמת הארומות והטעמים על מנת שגראפה מסויימת לא תעפיל על האחרות, ויאללה הגיע הזמן להתחיל: גראפה ווילה פראטו ג'יובאני של מזקקת ברטה פתחה את הטעימה .

Villa Prato Giovane, Berta Distillery

תעודת זהות: גרסת הבסיס של מזקקת ברטה. רשום עליה כי היא מיזוג הגראפות הטובות ביותר שזוקקו בשנה האחרונה. בעקבות המיקום שלה (צמוד לפיימונטה), ניתן להניח כי היא מורכבת בעיקר ממסך זני זגי ענבים הכולל: נביולו, ברברה ודולצ'טו. 41% אלכוהול, נפח הבקבוק בארץ הוא של ליטר. המחיר בארץ עומד על כ-550 ש"ח (815 ש"ח ב"איש הענבים"). באיטליה לעומת זאת, המחיר עומד על 21.5 יורו (קישור לקנייה). כלומר, מחירו של הבקבוק בארץ הינו פי 5 ממחירו באיטליה... 

רשמי טעימה:

ניחוח: מתוק מאוד עם אגסים והמון מלון, אולי אפילו לכיוון של מסטיק מלון, יין מוסקט ומעט ניחוח צימחי ירקרק.

טעם: חלק, מעט שמנוני ונעים מאוד. שוב הרבה מלון ומסטיק מלון לצד יין מוסקט, מעט מרירות בסוף.

פיניש: ארוך, ומתוק עם טעם בולט של מלון.

סיכום: גראפה נהדרת, כגרסת הבסיס של מזקקה היא יוצאת דופן באיכותה. נראה כי כל היושבים סביב השולחן מאוד התרשמו ממנה וזו היתה דרך נהדרת לפתוח את הטעימה על צד ימין. לגבי המחיר שלה בארץ - לעשירים בלבד.

המזקקה הרציפה במזקקת ברטה

 Villa Prato Elevata, Berta Distillery

תעודת זהות: דומה לגרסה הקודמת של המזקקה, אך מיושנת בעץ במשך שנתיים לפני הבקבוק. אמנם זאת הגראפה השישית שטעמנו אך הגיוני להעמיד אותה כאן בכדי להבין את השפעת העץ על המשקה. 41% אלכוהול, נפח הבקבוק בארץ הוא של ליטר, המחיר באיטליה זהה (קישור) המחיר בארץ לא זמין ברשת. 

רשמי טעימה:

ניחוח: תה שחור, גרניום לימוני, פירחוני עם אלמנט הדרי.

טעם: חלק, מעט שמנוני ונעים. פירחוני עם גרניום לימוני ותה לימון. 

פיניש: גרניום לימוני חזק וארוך.

סיכום: גראפה טובה המרגישה שונה לחלוטין מהגרסה הלא מיושנת. באופן אישי העדפתי דווקא את הגרסה הקודמת.

הגראפה הבאה היתה ממזקקת פולי, כנראה מזקקת הבוטיק האיטלקית המוכרת ביותר בעולם. התחלנו מסדרת הבסיס שנקראת PO'-di POLI עם הפו-די-פולי ארומטיקה.

PO'-di POLI Aromatica

תעודת זהות: מיוצרת מגפת ענבי גוורצטרמינר ובעלת 40% אלכוהול. נמכרת בארץ בבקבוק 700 מ"ל ב-420 ש"ח ובאיטליה ב 23.5 יורו (קישור) כלומר בקבוק יעלה לכם בארץ "רק" פי 3.5 ממחירו באיטליה.

רשמי טעימה:

ניחוח: מאוד ארומטית, בהתאם לשמה, עם ניחוח מוסקטי ופרחוני חזק לצד ניחוח גרידת לימון, גרניום לימוני וקמומיל.

טעם: שמנונית וחלקה, עם סבון לימוני- אני יודע שזה נשמע לא טוב אך הטעם נהדר.

פיניש: חלק חלק וארוך עם המוטיב החוזר של גרניום לימוני.

סיכום: טובה מאוד ומהנה. היו כאלו בשולחן הטעימה שהעדיפו אותה על הברטה ווילה פרטה ג'יובנה (הלא מיושנת) והיו שלהפך.

פולי ארומטיקה

הגראפה הבאה שנטעמה היתה ממזקקת ברונו פרנצ'סקיני שמייצרת גראפה בסגנון עולם ישן, על פי דברי היבואן, והיא מיוצרת מהגפת של יין האמרונה - יין אותו מכינים מענבים מיובשים כמעט לרמת הצימוקים.

Grappa di Amarone Bianca, Bruno Distillery

תעודת זהות: עשוייה מזגים של יין האמרונה המפורסם, בעלת 45% אולכוהול ועשוייה בסגנון עולם ישן- כלומר כפרית וגסה יותר. נפח הבקבוק בארץ הוא של 700 מ"ל, והמחיר שוב מגוחך, 760 ש"ח. באיטליה לעומת זאת הגראפה עולה 19.5 יורו (קישור). שבנו למכפלה מטורפת של מחיר- הפעם אם תקנו את הגראפה בארץ תשלמו פי 7.5 מהמחיר באיטליה.

רשמי טעימה:

ניחוח: זיתים, תה שחור, ריקבון ומעט בננה.

טעם: מתוק ועוקץ עם תה שחור, וורדים, פטרול (ניחוח של תחנת דלק) וגומי.

פיניש: וורדים ופטרול..

סיכום: לא אהבתי, מזכירה ביקור במוסך. זאת לא דעת יחיד- לפי התרשמותי רוב היושבים סביב השולחן לא נהנו ממנה.

Grappa di Amarone Oro, Bruno Distillery

תעודת זהות: הגרסה המיושנת של הגראפה אמרונה. על פי אתר היבואן התיישנה שנתיים בחביות יין האמרונה לפני שנכנסה לבקבוקים. נטעמה שביעית אך נמצאת כאן לצד הגרסה הלא מיושנת. בעלת 45% אולכוהול  עם נפח בקבוק בארץ של 700 מ"ל. המחיר בארץ כבר סביר יותר 385 ש"ח (קישור). באיטליה הגראפה עולה 21.5 יורו (קישור), הפעם אנחנו במכפלה סבירה יותר של פי שלוש במחיר. 

רשמי טעימה:

ניחוח: עץ חזק ומחוספס, פטרול, גיר וסבון.

טעם: פטרולי, מתוק ומריר,הרבה עץ וטאנינים לצד גומי ורקב.

פיניש: מריר עם גומי, דלק ועץ. 

סיכום: לטעמי דומה לאחותה הלא מיושנת ושוב לא אהבתי, אבל הפעם היתה זו דעת יחיד- היושבים סביב השולחן מצאו בגראפה ניחוחות שוקולד, מרציפן, אפרסק וקנמון. היא  דורגה  גבוה - הם כנראה יותר מתחברים לסגנון של העולם הישן בגראפות, בניגוד אליי...

שוב אנחנו חוזרים לסדרת הבסיס של מזקקת פולי הפעם עם פו-די פולי סארפה.

PO'-di POLI Sarpa

תעודת זהות: גראפה לא מיושנת המורכבת ממסך של 60% זגי מרלו ו-40% זגי קברנה סוביניון. 40% אלכוהול, נפח הבקבוק בארץ הוא של 700 מ"ל והוא יעלה לכם כ-350 ש"ח (470 ש"ח ב"איש הענבים"). באיטליה לעומת זאת, המחיר עומד על 18.5 יורו (קישור). כלומר מחירו של הבקבוק בארץ הינו פי 3.5 ממחירו באיטליה.

רשמי טעימה:

ניחוח: מתוק מאוד עם תה ואגסים.

טעם: שמנוני מתוק ועגול. מזכיר לי את התה השחור המתוק שאני רגיל לשתות אצל סבי בליווי של קינוח אגסים מבושלים.

פיניש: חלק וארוך עם אגסים מבושלים שמתחלפים לתה שחור.

סיכום: גראפה נהדרת- כמו שגראפה צריכה להיות! בסוף הטעימה היו בין היושבים בשולחן שרכשו בקבוק הביתה.

כעת אנו עולים סדרה במזקקת פולי לסדרה של יעקובו פולי- זאת עם הבקבוקים היפים. רק לראות את הבקבוקים עושה חשק לקנותם ובמקביל מפחיד להחזיק אחד כזה פן ישבר...

Jaccopo Poli – Vespaiolo

תעודת זהות: הגראפה הזו עם הבקבוק היפה אינה מיושנת ומורכבת מבציר יחיד של זגי זן הוספיאלו , 40% אלכוהול ונפח בקבוק של 500 מ"ל. המחיר בארץ 760 ש"ח. באיטליה הוא עומד על 45.4 יורו (קישור), כלומר בקבוק בארץ עולה מעל לפי 3 ממחירו באיטליה.

רשמי טעימה:

ניחוח: פריחה של וורדים, תה שחור ולימוניות מובחנת. גראפה יותר ארומטית ומלאה מהגראפה הקודמת.

טעם: גוף מלא ומתוק, מאוד שומני עם המון מי וורדים, תה שחור ואגסים מבושלים. טעים מאוד!

פיניש: ארוך של עלי וורדים ואגסים.

לסיכום: ניחוח עלי הוורדים המלווה את הטעימה מתחילתה עד סופה פשוט משכר! בליווי של גוף מלא ומתיקות זאת גראפה נהדרת שהפיקה קריאות התפעלות מהרבה מהיושבים סביב השולחן.

יעקובו פולי וספיאלו

הגראפה הבאה ממזקקת ברטה היא חלק מסדרה אזורית וזנית, בה כל זן ענבים מזוקק בנפרד ומיושן בין עשרה חודשים לשנה. כשהייתי במזקקה באיטליה יצאתי ממנה עם בקבוק של גראפה שרדונה שלהם שהיתה נהדרת. כעת טעמנו את הסנט-אנטונה המיוצרת מזגי מוסקט. 

Sent’ Antone, Berta Distillery

תעודת זהות: מזוקקת מ 100% זגי זן המוסקט הארומתי ומיושנת בין 10 חודשים לשנה.  40% אלכוהול ומצוייה בארץ בנפח של 700 מ"ל (באיטליה יש גם בקבוקי ליטר וחצי). המחיר שלה בארץ הוא 590 ש"ח ובאיטליה 22.4 יורו (קישור לקנייה), שוב אנחנו מעל מכפלות של 5.

רשמי טעימה:

ניחוח: מבושם מאוד ועוצמתי עם ניחוח פרחני חזק, ניחוח יין מוסקט נהדר, בושם, מי וורדים ומרמלדה. ניחוח מתוק.

טעם: שמנוני, מתוק ופירחוני, כמעט סירופי בפה עם מעט חמאתיות והרבה מוסקט.

פיניש: ארוך מאוד ומתוק של מוסקט ושערות סבתא.

לסיכום: גראפה ארומתית בטירוף וסופר מורכבת, עם כל הרחה מתגלה ניחוח חדש. הרבה מהיושבים בשולחן חשבו שזו היתה הגראפה הטובה ביותר בטעימה ובין אילו שלא היא דורגה בשלישייה המנצחת. הגראפות הבאות של הערב היו יותר מיושנות באופן משמעותי  והעובדה שהצעירה הזו (בקושי בת שנה) לקחה את הטעימה הינה מרשימה ביותר. אם אתם באיטליה - זו הגראפה לקנות, ועדיף בבקבוק של ליטר וחצי!

יש להם את העוגיות הכי טעימות בעולם במזקקה,
לא יכולנו להתאפק וקנינו הביתה 

Tre Soli Tre 2002, Berta Distillery

תעודת זהות: גראפה המיושנת במשך שמונה שנים ומצויינת על הבקבוק גם שנת הבציר. הגראפה מיוצרת מ 100% זגי נביולו המגיעים מאיזורי היין הנחשבים בפיימונטה: אלבה, ברברסקו וברולו. מכאן גם מגיע שמה. מגיעה בדקנטר יפה שנפחו 700 מ"ל ובעלת 45% אלכוהול. בארץ הגראפה עולה 2090 ש"ח וזו לא טעות דפוס. אם אתם רוצים לקנות את הבקבוק בארץ תאלצו להפרד ממעל לאלפיים שקלים. באיטליה לעומת זאת, הבקבוק עולה בין 65-80 יורו כלומר ניתן לקנות את הגראפה באיטליה בשישית מהמחיר שתשלמו עליה בארץ (הנה קישור לבקבוק ב-65.5 יורו)  

רשמי טעימה:

ניחוח: תה שחור, וורדים, ווניל וקפה לצד ניחוחות של יקב (ביקור בחדר חביות של יקב יאפשר להבין למה הכוונה) 

טעם: סירופי ומתוק עם תה שחור, וורדים וטעם בולט של דובדבנים טריים. יש גם פירחוניות מורגשת וניחוח של עור משופשף (כמו של ארנק עור ישן).

פיניש: ארוך ומתוק של תה שחור.

לסיכום: גראפה נהדרת, שוב מהשלישייה הפותחת ומתמודדת רצינית על המקום הראשון בטעימה, רק חבל שהמחיר שלה בארץ הינו מחיר לעשירים בלבד.. 

ברטה טרה סולי טרה

הגראפה האחרונה זוקקה בממזקקת ברונו פרנצ'סקיני ולדברי היבואן אמורה להיות העוצמתית ביותר בטעימה.

Stravecchia di Recioto Amarone, Bruno Distillery

תעודת זהות: כמו כל הגראפות ממזקקת ברונו פרנצ'סקיני, גם זו עשוייה בסגנון עולם ישן, וכמו הקודמות גם היא מזוקקת מזגי יין האמרונה ובעלת 45% אלכוהול. אך זו כבר מיושנת זמן רב יותר, מעל ל-5 שנים היא בילתה בחביות צרפתיות שיושן בהם יין האמרונה לפני שנכנסה לבקבוקים. הבקבוקים יפייפיים ומגיעים הן בנפח של חצי ליטר והן בנפח של שני ליטר (כן קראתם נכון- 2 ליטר).  הגראפה הזו בטעימה נמזגה מבקבוק של שני ליטר. בעיני חוויה כיפית למזוג מבקבוק כה מרשים וגדול. היא הוצעה למכירה בבקבוקי 500 מ"ל ונתנה עודף מ-700 ש"ח, בהחלט משתלמת יותר למי שהפרוטה בכיסו. רק לצורך השוואה  מצאתי חנות מקוונת בגרמניה שמציעה את בקבוק של שני הליטר פחות או יותר במחיר זהה (קישור).

רשמי טעימה:

ניחוח: הרבה עץ עם קפה שחור ווניל, לתת קלוי ואולי אף מעט שרוף. אוממי עם ניחוחות של בשר חרוך, זיתים ויין שרי. מעניין ונעים.

טעם: גוף מלא, מתוק ומריר. תרכיז של תה שחור, קפה, ווניל ויין שרי. מרירות וטעם שמזכירים גרעיני ענבים. 

פיניש: ארוך וטאני עם תרכיז תה וקפה שחור.

לסיכום: לאחר חמש שנים בחבית, סגנון העולם הישן הופך ליצירת אומנות. משקה זה מתרחק מהגראפות האחרות ומתקרב לאופי של ברנדי מיושן. אמנם היא לא היתה חביבת הקהל, אך היתה הסכמה כי זהו משקה מצוין וסיום הולם לטעימה.

ברונו אמרונה רזרבה

אם הגעתם בקריאה עד כאן (מגיע לכם כל הכבוד על ההתמדה) לבטח שמתם לב לפערי המחירים המשמעותיים. בארץ, בכדי להינות מבקבוק גראפה, עלינו להוציא בממוצע בערך פי 4 מהמחיר מעלות בקבוק זהה באיטליה. בישראל קיים מיסוי דרקוני על אלכוהול, אך עדיין מכפלת מחיר שכזו היא חריגה אפילו בנוף שלנו, עובדה המחזירה אותנו למשפט הראשון: גראפה בארץ הינה משקה לעשירים.

דבר נוסף שבלט בטעימה זהו ההבדל בין סגנונות העולם החדש (מזקקות פולי וברטה) לעומת העולם הישן (מזקקת ברונו). לא התחברתי לסגנון העולם הישן ומאוד אהבתי את הגראפות המודרניות, שבעיני הן כל כך ארומטיות ומעודנות שהן ממש מבושמות. בעקבות הטעימה הבנתי מה הפריע לי בגראפה שזיקקנו בעליית הגג- היא יותר מדי עולם ישן. בפעם הבאה נכוון את הגראפה לכיוון אחר, פחות כפרי ויותר מודרני, ואת הסיפור שלה נספר בפעם אחרת.

לבסוף רציתי להודות ל- Desert seagull  מפורום האלכוהול של תפוז על ארגון הערב, לחנות "יינות וטעמים" שאירחה אותנו באופן מכובד, נעים ומפנק, ולחברת "גראפס" על ערב מעניין, ארומטי ויותר מכך - ממש מלמד! ומילה לקוראים: אם יש לכם אפשרות להשתתף בערב כזה של חברת גראפס, אל תפספסו, זאת היתה חוויה נהדרת!   

  

עשרה קוקטיילים במקביל

עשרה קוקטיילים במקביל- זה היה הקצב שעבד בו הבר של ה"דלי" בערב הקוקטיילים שאירחנו שם ביום ראשון האחרון. היה זה מראה מרשים: על קצה אחד של הבר היו פרוסים חמישה שייקרים, בהם נכתשו פרוסות טריות של אננס לקוקטייל הפוג'ה דה פינייה; במרכז הבר שתי כוסות מתכת, מחכות לקרח הכתוש שיקרר את הג'ורג'יה מינט ג'לפ; ובקצה השני של הבר שלוש כוסות מרטיני בשורה אליהן נמזגות כמויות לא שפויות של אונגוסטורה ביטרס... 

5 פוג'ה דה פינייה בהכנה

בסוף הערב (בעצם השעה כבר הייתה שלוש לפנות בוקר) ניגש אלינו הבעלים של המקום, בר שירה, עם הקביעה כי זה היה הערב השני בחייו מבחינת רמת הקושי בעבודה מאחורי הבר- הראשון היה התערוכה המונית בה הקוקטיילים נמזגו בחינם... למיטב הבנתינו קבענו את השיא של ה"דלי", עם 125 קוקטיילים בתשלום, ומדובר כאן בקוקטיילים הכי מושקעים שיש- וככאלו הם דורשים הרבה זמן הכנה, ריכוז ודיוק בכדי להוציא  אותם באופן ראוי.

אני (נמרוד) לא שיקשקתי קוקטיילים מאחורי הבר. תפקידי היה להסתובב בין האורחים ולספר על הקוקטיילים, לענות על שאלות, והכי חשוב, לשמוע את התרשמותם. ג'וב נהדר שאפשר לתת לאורחים חוויה מלאה יותר עם הסיפורים מאחורי הקוקטיילים, עם היכולת להתאים את הקוקטייל הספציפי לטעמם האישי של האורחים ולקבל פידבקים אמיתיים שיעזרו בעיצוב החוויה בערב הבא שנערוך (כבר בתיכנון). 

להלן הסיכום מנקודת הראייה שלי:

המיקום נהדר, ללא כל ספק זהו המקום שאליו האורחים שלנו הכי נהנו להגיע. ה"דלי" מעוצב כ"ספיק-איזי" עם כניסה סודית ואווירה מחתרתית – ברגע שנכנסים דרך הדלת מבינים שמדובר במשהו "חדש", מרגש ומיוחד..

ההתנהלות מאחורי הבר היתה סופר מקצועית- הברמנים היו מהטובים בארץ והמקום סיפק לנו הכל (פרט למרכיבים מ"עליית הגג"). הכל הגיע ברמה הכי גבוה, וכמעט ולא חסר לנו דבר. 

לגבי התפריט שהגשנו עלו מספר הסתייגויות: 

תפריט הקוקטיילים

התפריט היה מורכב רק מחמישה קוקטיילים- זהו הקונספט של המקום והוא קיים בכדי ליעל את העבודה מאחורי הבר. אמנם קונספט זה הקל על העובדים מאחורי הבר, אך קיבלנו את הרושם כי ללקוחות חסר מעט מבחר, קוקטייל נוסף בהחלט היה משפר את המגוון.

הקוקטייל הראשון בתפריט, "פינק אנד פלאפי", הוצג על ידינו כערק-אשכוליות מתוך כוונה לכוון לקהל שרוצה משקה פשוט ולא מתפנפן. היתה זו טעות חמורה בהצגה מכיוון שהפינק אנד פלאפי משתמש בערק-קרמבולה-מיושן וגרנדין-היביסקוס טרי ומוגש כאשר כולו מוקצף- כלומר הקוקטייל הוא עננה גדולה של קצף ורדרד טעים טעים.. אך כשהאורחים קוראים "ערק- אשכוליות" המתומחר ב-39 שקלים אף הסבר לא עוזר... (אגב שמונה פינק אנד פלאפי כן יצאו, וקיבלו מחמאות אדירות).

מחיר: אז מה עדיף לבר, מעט קוקטיילים במחיר גבוה או הרבה קוקטיילים זולים יותר? ניסינו להוריד את המחיר במידת האפשר תוך קבלת אילוצי המקום (ממוצע של 43.4 ש"ח לקוקטייל), אך נראה לי כי בהתחשב בכמויות שאנשים שתו ובאמונה כי מחיר מעט זול יותר יעלה את הביקוש בעוד כ-20% אולי יהיה באפשרותינו להוריד את המחיר עוד יותר...

ועתה אציג את הקוקטיילים לפי סדר הפופולריות שלהם, מהנמוך לגבוה:

הפינק אנד פלאפי, במקום האחרון עם שמונה קוקטיילים שהוזמנו,קטף מחמאות רבות מכל מי שטעם- זהו קוקטייל מפתיע מאוד שמגיע במרקם אוורירי שייחודי רק לו. יש להציגו באופן שונה ויש כבר רעיון חדש ממש מדליק לאופן ההגשה!

הג'ורג'יה מינט ג'ולפ, במקום הרביעי עם 23 קוקטיילים, הציג שחזור היסטורי שנעלם מהעולם. מעט מהיושבים בערב ידעו כמה המשקה הזה הינו "ביג דיל" והקוקטייל הזה בעיניהם היה בהחלט "סנטר-פיס". בין אילו שלא הכירו אותו ואת הסיפור מאחוריו היו כאלו שדירגו אותו כטוב ביותר בערב והיו כאלה שנפח ההגשה שלו היה קטן מדי עבורם (הקוקטייל הכיל מנה מכובדת של אלכוהול איכותי ויקר  ונפח ההגשה נקבע כנגזרת של הרכיבים היקרים + חוסר הרצון שלנו "לנפח" את הקוקטייל בכדי שיתן את ההרגשה של יותר נוזל).

הג'ורג'יה מינט ג'ולפ

הפאי אגסים ההודי, במקום השלישי עם 28 קוקטיילים. קטף המון מחמאות, כמחצית מהאורחים ששתו אותו אמרו כי הוא המוצלח ביותר. האיזון בין הקצף מזקל למתיקות ליקר האגסים היה מושלם ונתן חוויה ראויה של מטבח מולקולרי.

קצף המזקל של פאי האגסים ההודי

הפוג'ה דה פינייה, במקום השני עם 32 קוקטיילים הוגש בצורה יפיפייה עם עלי הל, פרחי סחלבים וכוסות טיקי אמיתיות- לצערנו היו ברשותנו רק 10 כוסות שכאלו  ולכן חלק מהאורחים חיכו לקוקטייל עד 20 דקות. הקוקטייל הינו בעל נפח גדול - פלוס רציני אצל חלק מהאורחים והוא קוקטייל שמלווה אותנו כבר מספר ערבים (היתה אף אורחת שעלתה על הבדל מינורי במתכון אל מול הערב הקודם).

הפוג'ה דה פינייה

הטרינידד סאוור, במקום הראשון עם 34 קוקטיילים היה הלהיט של הערב. הופתענו מאוד בעקבות הפרופיל המר שלו- מסתבר שבקהל שלנו לא נרתעים ממרירות. הקוקטייל שובר מוסכמות כאשר הוא משתמש באונגוסטורה ביטר באאונס וחצי (45 מ"ל) ולא במספר טיפות.. זהו אלמנט שמבינים בעיקר ברמנים וחובבי קוקטיילים מהשורה הראשונה- וכאלה כנראה לא חסרו בין האורחים.

הטרינידד סאוור

לבסוף רצינו להודות המון לבר שירה ולצוות הנהדר של ה"דלי" - היתה זו פריבילגיה וכיף גדול לעבוד אתכם, הרצינות המקצועיות והאיכות הורגשו בכל. ואסיים בלהודות לאורחים שלנו, שהגיעו, טעמו וחלקו מחוויותיהם- בשבילכם אנו עורכים ערבים אלו והנוכחות שלכם והפירגון בלי הגבולות חיממו לנו  את הלב ונתנו לנו מוטיבציה חזקה להמשך! תודה!

רום בציר 2010 הגיע לבגרות

"בארגז הכלים של הפרקטיקה הכלי הכי חשוב הוא תיאוריה טובה" מתחיל אחד המרצים בטכניון את השיעור הראשון שלו. משפט חזק המלווה גם את העשייה שלנו בעליית הגג. אבל לא הכל תיאוריה ולניסיון יש משמעות לא פחותה. הניסיון לימד אותנו כי הרום שאנו מכינים מגיע לבגרות מעט לפני גיל שנתיים.

למה הכוונה בגרות של רום? מי קובע? מה הקריטריונים?

יש מי שבינינו מכירים את הניחוח האופייני של תזקיקים. קשה לתאר אותו אך הוא כמעט זהה בין שלל התזקיקים - מתזקיקי פירות שונים לוויסקי - וזהו הקריטריון הראשון. הניחוח של התזקיק נעלם ובמקומו מופיעים ניחוחות אופייניים של הסגנון הספציפי (רום, וויסקי, ברנדי וכו..). הקריטריון השני הוא חלקות, כלומר התרככות של האלכוהול כך שהוא אינו מרגיש אגרסיבי אלא יורד חלק בגרון, כאילו לא היה שם מלכתחילה. והקריטריון השלישי הוא שהמשקה יתן חוויה מלאה, מהנה ושלמה לשותה. כלומר כשהשותה ילגום מהרום הוא לא ירגיש כאילו זהו תהליך בהתהוות, הוא יהנה מהקיים בתזקיק- המשקה יתן לו חוויה מלאה של ניחוחות וטעמים. אין זה אומר שהמשקה לא ימשיך להיתבגר ולהתפתח אלא משמעות הדבר שהתבגרות נוספת של המשקה לא נחוצה בשביל ליצור הנאה מלאה אצל השותה.

תהליך התבגרותו של הרום כלל הוספת Madre (מעט מהרום מבציר 2008 בכדי לכוון את התפתחות הטעמים שלו) והתיישנות על כפיסי אלון אמריקאי במשך 10 חודשים. לאחר מכן הוספנו לרום 15% של שיכר קנה סוכר מבציר 2006 (כתוצאה מכך הרום מכיל מרכיב בן 6 שנים) והעברנו את הרום לחבית אמריקאית ממזקקת Tuthilltown (על תהליך התבגרותו עד לכאן ועל הסיפור מאחורי החבית אתם יכולים לקרוא כאן). הרום ישב בחבית כחמישה חודשים (המון זמן בהתחשב בגודל החבית) ואז הועבר חזרה לכלי זכוכית. בכלי זה ישב הרום עם כפיסי אלון שהוצאו מהרום מהבציר הקודם (2008, דילגנו על שנה) ומעט שבבי יין שהוצאו מהקברנה סובניון שהכנו ב-2010, וכך הוא נח לו עד היום...

לקחנו דגימה מהרום לפני כחודשיים, (חודשיים לפני שמלאו לרום שנתיים), להלן רשמי הטעימה:

רום "בעליית הגג" בציר 2010 (22 חודשים)

ניחוח: ווניל טרי, עץ מבושם, קוקוס ומייפל. צימוקים, סוכריות קרמל וטופי ועשבוניות חלשה. ניחוח עוצמתי המזכיר מעט ברבן אמריקאי אך מעודן הרבה יותר ו... רומי...

טעם: מתקתק עם גוף בינוני. ווניל, טופי וסוכריות קרמל. קוקוס שקדים וגם הצימוקים מהאף. יש כאן עשבוניות חלשה המגיעה מחומר הגלם הטרי, אך ברום הזה מאפיין האגריקול חלש יותר מהרום מבציר 2008. סופר חלק בגרון..

פיניש: ארוך ועוצמתי עם ווניל, טופי ושערות סבתא/סוכר לבן.

לסיכום: הרום נקי מאוד וחלק. הוא נותן חוויה זהה לאורך כל הדרך מהניחוח לפיניש עם הרבה ווניל, קוקוס ומייפל- אולי אפילו מעט ברבני. ברום הזה מאפיין האגריקול הרבה יותר מתון מבציר 2008 אך לאחר שהכוס מסתיימת וכל האלכוהול מתאדה ניתן להריח את קנה הסוכר הטרי מהכוס (תנסו את הטריק הזה פעם- תגלו על כל משקה דברים מעניינים).

מה עתידו של הרום? פרוייקט סולרה שאתם יכולים לקרוא עליו בסוף הפוסט הזה/הקודם.

רום בציר 2008 - כבר בן ארבע

עברה עוד שנה והגיע הזמן לטעום את הרום פעם נוספת בכדי לעקוב אחר התפתחותו. כשהוצאנו את הדגימה היה חסר שבוע לרום למלאת ארבע שנים לזיקוקו, אך לפני שנגיע לרשמי הטעימה הנה מספר קישורים להיסטוריה של הרום המדובר:

1. הסיפור מאחורי הרום, התסיסה והזיקוק שלו בתחילת יולי 2008.

2. תהליך היישון של הרום עד למלאת שנתיים לבציר.

3. הרשמים של מומחי הרום מס-1 בעולם לאחר שטעמו מהרום כשהיה בגיל שנתיים.

4. טעימת השוואה של הרום בין בקבוק שנלקח בגיל שנתיים לבקבוק שנלקח ב-2011 כשלרום מלאו שלוש שנים.

וכעת, כאשר מלאו לרום ארבע שנים, להלן רשמי הטעימה:

רום "בעליית הגג" בציר 2008 (4 שנים)

ניחוח: עוצמתי אך אלגנטי (ממלא את החדר) עם סוכריות קרמל, טופי, ווניל, פירות מיובשים (תאנים, צימוקים שחורים), עשבונות ויוד (מאפייני אגריקול), אגוזי מלך ושקדים. עם תוספת של כמה טיפות מים יוצא גם ניחוח של פרחי קמומיל.

טעם: מתקתק עם גוף בינוני עד מלא. ווניל, אגוזי מלך, תאנים, עשבוניות, קרמל בהיר וציפורן. ניתן גם למצוא פירותיות מובהקת ברום עם בננה, צימוקים ופאפאיה. שוב פרחי קמומיל מופיעים עם מים. הרום נותן בפה מה שהאף מבטיח ומחליק בגרון ללא רמז לאחוז האלכוהול הגבוה שלו, תענוג!

פיניש: ארוך מאוד, עשבוני, ווניל, אגוזים ופירות יבשים- שוב על אותו הקו של הניחוח והטעם...

לסיכום: הרום התיישן בחן ומציע את בוקה הניחוחות שהיו לו בגיל שלוש בגרסה עוצמתית ושלמה יותר. הוא מכיל מנעד מאוד רחב של ריחות שמציעים חוויה שונה עם כל הסנפה,  ומספק חוויה אחידה בין כל שלבי הטעימה מהניחוח לפיניש. ואנחנו, מסריחים מגאווה!

אז מה הלאה?

ההזמנות לבקבוקים מהרום נסגרו חצי שנה מראש ובעקבות הביקוש נותרו ליטרים ספורים שיהוו את הבסיס לגרסת סולרה אותה נרכיב לשנה הבאה. הגרסה תכיל כשליש מבציר 2008 (שיכוון את פרופיל הניחוחות והטעמים) וכשני שליש מבציר 2010 (רשמים בקרוב) כך שביולי שנה הבאה יהיה רום סולרה ששליש ממנו בן חמש ושני שליש בן שלוש שנים- יהיה מעניין!

ערב טעימות רום (פוסט אורח)

הרעיון לקיים ערב רום עלה לאחר ערב טעימה של כמה משקאות מזוקקים שונים עם חבר (Seagull Desert), ביניהם גראפה, קוניאק, וכמובן רום. באותו ערב השווינו שתי גרסאות של רום: זאקאפה סולרה 23 וזאקאפה-XO. מובן שאלו אינם הרומים הראשונים שאנו טועמים, אבל זו הפעם הראשונה שהשווינו רום מול כמה משקאות שונים. העוצמה של הרום והטעם העשיר השאירו אצלינו רושם חזק אל מול המשקאות האחרים, והיה לנו ברור שזה משקה נהדר שאנחנו לא מכירים מספיק...

הליין-אפ של הערב

התחלתי לקרוא ולהרחיב את הידע על רום וסגנונותיו השונים ונגלה בפני עולם שלם של סיפורים והיסטוריה ששלובים במשקה הזה. ייצור הרום באיים הקריביים התחיל במאה ה-17, עם הגעת המתיישבים האירופיים הראשונים. האקלים והקרקע התאימו מאוד לגידול קנה סוכר, ממנו ידעו להפיק סוכר לבן שהיה מצרך נדיר ויקר באותה התקופה. המתיישבים הבינו את הפוטנציאל הכלכלי העצום והדרישה הבלתי נדלית לסוכר באירופה והקימו מטעים וחוות לגידול קנה הסוכר על כל אי שאליו הגיעו. העבדים שעבדו בחוות גילו שאת תוצר הלוואי של תעשיית הסוכר, מולאסה, ניתן להתסיס ולזקק ליצירת אלכוהול זול וזמין. האי הראשון בו זוקק רום הוא ככל הנראה ברבדוס, ומותג הרום הראשון הוא מאונט גיי, שמוזכר לראשונה ב-1703 ואף קיים עד היום ולקח חלק בטעימה שלנו.

עם שגשוגן של חוות הסוכר והתגברות כוחן של המעצמות הקולוניאליסטיות באיזור, החוות הפכו מטרה לפלישת מעצמה אחרת או לפשיטה של שודדים. לכן, בעלי החוות רצו בנוכחות ספינות הצי שישמרו עליהם, והם שילמו למלחים בין השאר ברום. בצי הבריטי היה נהוג שחלק ממשכורתם הקבועה של החיילים היא מנת רום יומית. מנהג זה שרד עד שנת 1970 אז הוחלט להפסיקו. שנה זו ראתה את מספר הפורשים הגדול ביותר בתולדות הצי...

פריט היסטורי מעניין נוסף שהתחיל ברום והתפשט לכל עולם האלכוהול הוא המונח המוכר אך לא ברור "Proof", שניתן למצוא על בקבוקים רבים ומתייחס לחוזק האלכוהולי שלהם. מכיוון שרום שימש כסחורה בעלת ערך וכאמצעי תשלום, סוחרים ומעסיקים מסויימים היו מדללים אותו במים. אך המלחים גילו שאם מספיגים את הרום באבק שריפה הוא ישרף רק אם אחוז האלכוהול הוא 57.15% (בחוזק גבוה יותר הרום יקרא Over Proof). זו הפכה להיות הוכחה מקובלת לכך שהרום אינו מדולל, ומכאן המונח Proof. ההגדרה הבריטית נשארה של 57%, אבל עם הזמן ההגדרה האמריקאית הפכה להיות 50%.

בעולם הרום אין כמעט חוקים כפי שניתן למצוא במשקאות אחרים, לדוגמת וויסקי או קוניאק. מיץ קנה סוכר או מולסה (שאריות מזיקוק הסוכר), זיקוק דודי או רציף, יישון בעץ חדש או משומש - הכל מותר. בזמן היישון ניתן להוסיף לרום תבלינים שונים, החל ממקלות וניל ועד אננסים שלמים. התוצאה היא תחום רחב של טעמים וריחות, שהופכים את הרום למשקה מגוון שניתן לשתות נקי או בקוקטיילים שונים ורבים, וטעמו העשיר מאפשר לו לבלוט ולא להיבלע בערבוב.

נהוג לחלק את הרום למשפחות (בהיר, כהה, מיושן, אגריקול ומתובל), ובכל משפחה להבחין בין האופי השונה של הרומים לפי האי בו הם מיוצרים. ניתן לאגד את פרופילי הטעם השונים במידה מסויימת לפי השפה בה מדברים בכל אי (כמאפיין לאנשים והתרבות).

מפת הקריביים, מוקפים בעיגול המדינות/איים שמהם נלקחו הרומים שנטעמו בערב המדובר

בערב הרום שקיימנו, הבקבוקים אוגדו לפי החלוקה הנ"ל. בחרנו רומים המייצגים היטב את האיזור אליו הם שייכים ובטעימה זה מול זה מאפשרים לעמוד על ההבדלים בין הקבוצות ובין רומים באותה קבוצה.

נמרוד הכין לנו הרצאה ומצגת שליוותה את הטעימה. ההרצאה כללה מידע ורקע על כל אחד מהבקבוקים בטעימה והמזקקות המייצרות אותם. להלן רשמי הטעימה שלי, לפי הסדר:

תחילה טעמנו רומים בסגנון האיים דוברי הספרדית. אלו רומים מוכרים ומבוססים, בעלי גוף קל ופרופיל טעם חלק, קלאסי ולא כבד. הם שימשו סטנדרט אליו הרומים הבאים ניתנים להשוואה.

הוואנה קלאב, 7 שנים (קובה, 40%)

ריח: סוכר חום, וניל.

טעם: גוף בינוני, מתוק ומעט עוקץ. קרמל דובדבנים וסוכר חום, מעט טופי.

פיניש: חלק ובינוני באורכו, באותם קווים של הריח והטעם.

סנטה תרזה 1796 (ונצואלה, 40%)

ריח: עשיר וסמיך, וניל, עור.

טעם: גוף מלא ומתוק יותר, אך גם יותר עוקץ. מולסה, סוכר חום, עור.

פיניש: חם, וניל וקוקוס, וגם מעט גרידת לימון. קצר יחסית.

מאונט גיי XO (ברבדוס, 43%)

מדובר באי דובר אנגלית, אך הסגנון דומה יותר לספרדיים.

ריח: ריח עדין יחסית, תמצית רום, דבש וקקאו.

טעם: צורב, אבל הוספת מעט מים מסירים את הצריבה כמעט לגמרי. קוקוס, דבש, ומעט וניל.

פיניש: בינוני. דועך מהר, אבל נשאר בעוצמה פחותה זמן רב. דבש, וניל, "ברבן".

סט הרומים הבא בטעימה הוא מסוג אגריקול, מהאיים דוברי הצרפתית. על ייצור רום אגריקול יש הגדרות וחוקים בשונה מרומים אחרים, למשל ריכוז האלכוהול המותר במוצא הזיקוק ובזמן הביקבוק. רומים אלו מיוצרים ממיץ קנה הסוכר ולא ממולסה, ומתאפיינים בטעם תרופתי ועשבוני השונה מאוד מרומים אחרים.

לפני הטעימה נמרוד הגיש לנו רום לא מיושן בסגנון אגריקול שיוצר במזקקת סיינט ג'ורג' בארה"ב – "אקווה ליברה". הרום היה תרופתי ועשבוני, בלטו ריחות של זיתים וכימיקלים. קשה לומר שהוא היה טעים, אבל בהחלט העביר היטב את האופי המיוחד של רום אגריקול.

סיינט ג'יימס 12 שנה (מרטיניק, 43%)

בעליית הגג בציר 2008
(4 שנים)

ריח: מעט יוד, עור, תבלינים (ציפורן, קינמון), פטרוזיליה. ריח מורכב ועשיר מאוד.

טעם: טעם חזק וסמיך, מתחיל מתוק והופך למר. שוב תבלינים, עגבנייה.

פיניש: עוקץ, מלוח-מתוק, יוד. בינוני באורכו.

רום "בעליית הגג" 4 שנים (ישראל, 46%)

ריח: מעט יוד, עשבוני, סוכר חום ווניל.

טעם: פירות טרופיים כמו בננה ופפאיה, וניל, עשבוני. חלק מאוד ולא עוקץ.

פיניש: ארוך, חלק, הוניל והסוכר חום מתחזקים וברקע מעט עשבוניות.

בהשוואה אובייקטיבית מול הקודמים בטעימה, מדובר ברום מצויין ומתוחכם, שלוקח קצת מכל סגנון ומשלב אותם היטב. כל הכבוד!

החלק השלישי בטעימה הורכב משני מותגי רום מאיים דוברי האנגלית, רומים חזקים יותר בטעם ובצבע, אך גם ארגסיביים יותר ופחות מעודנים.

אפלטון אסטייט אקסטרה 12 שנה (ג'מייקה, 43%)

ריח: חזק ועשיר. הדרים (במיוחד קלמנטינות), עץ, קרמל.

טעם: מתקתק מלוח, מעט עוקץ, טעמים רבים שמתערבבים זה בזה. בולטים מעל השאר תפוז, סוכר חום ועור.

פיניש: ארוך יחסית, סוכר חום ותמצית רום שדועכים בהדרגה ומשאירים מליחות עדינה.

אנגוסטורה 7 שנים (טרינידד, 40%)

ריח: וניל מודגש, מעט תמצית רום, אלכוהולי. נקי מטעמים אחרים, מאוד ברור וחד.

טעם:  גוף קל, ונילי וקצת מר ועוקץ. מעט טופי וקרמל.

פיניש: קצר ומחוספס, מרגיש מדולל. שוב בעיקר וניל.

החלק האחרון בטעימה הורכב מרומים כבדים ומאוד מתוקים, רומים שבשל מתיקותם ראוי שיחתמו את הטעימה.

רון זאקאפה סולרה 23 (גוואטמלה, 40%)

גאוטמלה היא קולוניה ספרדית ולא בריטית, אבל הסגנון של רון זאקאפה דומה יותר לאנגליים.

ריח: מתוק מאוד, קרמל וסוכר חום, פירות אדומים ורימון.

טעם: מתוק וסירופי, חלק ונעים מאוד.

פיניש: ארוך, סוכר חום ואגוזים.

אל דוראדו 12 שנה (גויאנה, 40%)

ריח: סמיך ועשיר מאוד, מורכב מהזאקאפה. מעט עשבוני ומלוח, ועם זאת מאוד מתוק.

טעם: גוף מלא, חלק, מליחות עדינה ועשבוניות מאזנים את המתיקות הרבה של הוניל, סוכר חום, מולאסה, עור, קוקוס וקרמל.

פיניש: ארוך, אותם טעמים ואליהם מתווסף משהו פלסטיקי – נפט עדין (הרבה יותר טוב ממה שזה נשמע) שגורם לרצות לקחת לגימה נוספת בשביל ההתחלה המתוקה.

רון זאקאפה XO (גוואטמלה, 40%)

ריח: דומה ל-23, בתוספת קוניאק, עור וספרים ישנים. סמיך ומורכב יותר.

טעם: גוף מלא ועגול. קצת פחות מתוק מה-23, אך מרוכז וחלק יותר. טעמי עור בולטים.

פיניש: ארוך מאוד, מזכיר את ה-23 עם רימון מודגש ועור.

את הטעימה ליוו לחמים וגבינות שונות, שמן זית משובח תוצרת בית שהביא אחד המשתתפים, חומץ בלסמי איטלקי מצויין, פסטו וחמאה. לא היה חסר דבר, אירוח נהדר.

לסיכום, היה ערב מהנה ומוצלח. הרום השאיר חשק לנסות ולטעום מותגים נוספים, והוכיח שהוא משקה ראוי ומהנה לא פחות מוויסקי או קוניאק. בעוד מחירי הוויסקי מזנקים בעולם, רום הופך לאלטרנטיבה משתלמת, מעניינת ומגוונת.

תודה לאורון על הסיפורים והידע הרחב שחלק איתנו, ל-Desert Seagull על האירגון המשותף, לכל מי שהביא בקבוק והשתתף בטעימה, ותודה לנמרוד על האירוח וההרצאה המעניינת, ועל ההזדמנות לכתוב כאורח בבלוג המצויין של "עליית הגג".

אסף אראל

מהנדס אלקטרוניקה ופיזיקאי

חובב אוכל טוב, בירות בלגיות וויסקי

פעיל כשנה תחת השם ValeronDeportivo בפורום יין ואלכוהול של תפוז