חידוש החבית

לא היינו בטוחים שזה אפשרי ויתרה מכך- לא חשבנו שנצליח! אבל לפעמים הדרך היא החשובה, והתוצאה - התוצאה הפתיעה גם אותנו.

עברו כמעט שנתיים מאז שהחבית הגיע לידינו לראשונה. אורון לרנר קנה אותה בכדי ליישן בה קוקטיילים אך לפני כן השאיל לנו אותה לשימוש ראשוני. מדובר על חבית קטנטנה (חביתו'ש) של 3 ליטר (3.2 ליתר דיוק) מאלון צרפתי ששימשה ליישון שרי לתקופה קצרה (כך לפחות מציין היצרן). החבית הוזמנה בדואר מפורטוגל ולמיטב הבנתנו פקידי המכס בארץ היו חרוצים ולא התביישו לקחת מס שערורייתי.

השימוש הראשון של החבית היה לברנדי פסיפלורה שזיקקנו בספטמבר 2011. שבועיים וחצי הספיקו בכדי לתת לברנדי צבע מהגוני מרשים וטעמי עץ עדינים וטובים. בשלב זה כבר הגדרנו את החבית כ"חבית טובה". לאחר מכן הכילה החבית ברנדי מוסקט שזיקק רם אוריצקי (מזקק מוכשר בעצמו), סוג של פיסקו ישראלי שיצא נהדר מהחבית תוך חודש יחיד של יישון (אתם יכולים לטעום אותו- יש בקבוק באימפיריאל). אחח, איזו חבית!

מאז חביתו'ש שימשה לשלושה קוקטיילים מיושנים: נגרוני, אל פרזידנטה ומאי תאי. וויניקוטו (סירופ מענבי מרלו) היה הדבר האחרון שיושן בחבית לפני שאורון טס לשבועיים להרצות ב Bar Convent בברלין וב Art of the Cocktail festival  בוויקטוריה קנדה. את הוויניקוטו הוציא אורון מהחבית לפני שטס ובינתיים, החבית שכבה עם מים...

המים המתקתקים (משאריות הסוכר  שנשארו בחבית) שימשו כמצע גידול אידיאלי לכל הבא ליד הנמצא באוויר. אתם וודאי יכולים לדמיין את המחזה שנגלה לאורון בחזרתו: ריח רקב מתקתק/חמצמץ ועדין שמילא את המטבח ו"ברחשים" מעופפים מסביב. ואיך החבית נראתה? מבחוץ היא נראתה כרגיל, אך מבפנים, את זה אתם לא צריכים לדמיין - הנה התמונה.

חביתו'ש מזוהמת, מראה קשה...

 לא היינו בטוחים שניתן לחדש את החבית, הרי הרחנו אותה (סירחון מתקתק). אפילו אם נצליח לפרק אותה, האם יהיה באפשרותנו לחברה מחדש? והאם תהיה אטומה? וכיצד מחדשים? וגם אם את כל הפעולות נעשה היטב, מה יהיה טעמה? האם נצליח באמת להביא אותה למצבה הקודם - כחדשה? 

יאללה, למשימה!

"תיאוריה טובה היא הדבר השימושי ביותר שיש לפרקטיקן" פרופ' גופר היה אומר. גם אצלנו כל משימה מתחילה בלימוד מעמיק, תיאוריה. מובן שלא המצאנו דבר - המידע נמצא ברשת. מפוזר, מבוזר, אך זמין.

בכתבה זו ניסינו לחסוך לכם את המאמץ, אתם יכולים למצוא כאן את התיאוריה לחידוש חביות שזורה בתוך הסיפור האישי שלנו.   

בשלב ראשון יש לייבש את החבית עוד בשלמותה ויש לעשות זאת עד שהיא יבשה לחלוטין. המטרה היא  לשמור על תצורת הקרשים המרכיבים אותה- שיעור זה למדנו על בשרנו. התחלנו לייבש את החבית בשלמותה אך עוד לפני שהתייבשה לחלוטין פירקנו אותה מכיוון שסברנו שמפורקת היא תתייבש מהר יותר. היא באמת התייבשה מהר יותר, אך במהלך הייבוש חלק מהלוחות שינו מעט את צורתם. בשלב זה כמעט והתיאשנו- הרי כשראינו זאת כבר לא ממש האמנו שנצליח לחבר את הלוחות בחזרה לחבית שלמה. למרות הכל, המשכנו בחידוש, לפעמים זו הדרך שהיא המטרה...

בשלב השני יש לגרד את כל השכבה הפנימית של החבית, את כל אותו העץ המשומש/ מזוהם/ מסריח. לאט לאט ובזהירות גירדנו ושייפנו את כל השיכבה הפנימית כך שלא נשאר זכר לשכבה הקודמת (הערה אישית: זה השלב שבו בת זוגתי לא הסכימה להיכנס לחדר העבודה בגלל הניחוח "המתוק" ששרר בו, נמרוד). לא עצרנו שם. עתה, באמצעות מבער קטנטן (כמו של קרם ברולה) חרכנו את השכבה הפנימית באופן יסודי עד לרמה של Alligator skin, כלומר כך שהפחם נראה מחורץ בדומה לעור של תנין. בשלב זה נראה כי לא נשאר זכר למצבה הקודם, לוחות החבית שוב הריחו נפלא.

חורכים את החבית

 השלב הבא בהחלט היה הטריקי ביותר - לחבר את החבית בחזרה. חבית, אם אתם לא יודעים, מוחזקת אך ורק על ידי חישוקי המתכת שלה. ללא ברגים, ללא מסמרים ובטח ללא דבקים. הלחץ שיוצרים הלוחות אחד כלפי השני הוא זה ששומר על תצורת החבית מלהתפרק. הפאזל היה קשה להרכבה. צריך קודם להרכיב את החבית כמעט בשלמותה בתוך החישוקים ואז להדקם מבלי שהחבית תתפרק, כדי שהלחץ ישמור על צורתה.

לוחות החבית לאחר חידושם

הלוחות השונים התחברו אך לא בדיוק הרצוי והיה צורך לגלפם במעט כך שיתאימו אחד לשני. גם את המסילות שאליהן נכנסו שני ראשי החבית העגולים היה צריך לגלף ולהתאים לראשים שתפסו צורה מעט קמורה בזמן הייבוש. ראש אחד נכנס והשני הפך לאתגר. נדרשו כמה התאמות נוספות, כמה גילופים נוספים וגם הרטבה וייבוש מחדש בלחץ של הראש בכדי ליישרו, עד שהחבית שבה לצורתה. פשש... נגד כל הסיכויים הצלחנו! אולם, לא תמה המלאכה.

כל שנותר היה לנפח את החבית. כן, לנפח, לא עם אוויר אלא עם מים. המים נספגים בעץ ומנפחים אותו, וכך לוחות העץ מתהדקים עוד יותר אחד כלפי השני ואוטמים את החבית. זה השלב להחזיק אצבעות טוב טוב ולקוות. מילאנו את החבית במים, אך זו דלפה בקצב מהיר, מהיר מדי בכדי לשמור את המים בתוכה ליותר מכמה שעות.

בעיה!

הפתרון נמצא בהטבעת החבית במים לכמה ימים, טבולה במים היא ספחה מהם והתנפחה. כל יממה החלפנו את המים בכדי שלא יתפתח שוב עובש - נוהג ידוע.  כעבור מספר ימים החבית התנפחה כך שהיא כמעט ונאטמה. "כמעט", כפי שאתם יודעים, לא ממש נחשב כאשר רוצים ליישן נוזל למספר חודשים. לכן, המשכנו לנפחה, אך הפעם כאשר היא מלאה מבפנים. קצב הזליגה,  שהלך ופחת  מיום ליום סימן לנו שאנו בדרך הנכונה... במשך שבועיים עקבנו מקרוב אחרי הזליגה, ולבסוף היא נאטמה!

כאן זה המקום להכניס קריאת שמחה!

אבל מה טעמה?

בכדי לענות על שאלה זו ולהבין האם באמת הצלחנו לחדשה, החלטנו להכניס לחבית אלכוהול ניטראלי, כלומר אלכוהול שמקורו בתירס מזוקק ל 96%. דיללנו אותו ל 70% אלכוהול (כפי שנהוג בחלק ממזקקות הגריין הסקוטיות) והכנסנו לחבית. העובדה שהאלכוהול שנכנס לחבית היה נקי תסייע לנו להבין בדיוק את טעמה של החבית, ללא השפעת טעמים נוספים שמקורם במשקה המזוקק.

החבית הכילה 3.2 ליטר של נוזל ב 70% אלכוהול שהתיישן בתוכה 44 ימים.

למה 44 ימים? כובע!

בתום תקופה זו הוצאנו מהחבית 3.1 ליטר של נוזל ב 66.5% אלכוהול. חישוב מהיר יגלה כי הפסד של 100 מ"ל גם אם הוא ב 100% אלכוהול לא מסביר את אחוז האלכוהול הנמוך של הנוזל הסופי. אחוז אלכוהול זה נבע בעיקרו מהמים ששכנו בתוך לוחות העץ ודיללו את האלכוהול שנכנס לחבית.

שלמה ומלאה בנוזל, חבית שמחה

קצב האידוי של הנוזל מחבית הוא משתנה מעניין נוסף שבדקנו. חישוב מהיר הראה כי קצב האידוי של הנוזל מייצג אידוי של 25% בשנה. הסקוטים מכנים את הנוזל שהתאדה לאורך השנים "חלקם של המלאכים" (angle's share, יש אפילו סרט חביב בשם זה). בסקוטלנד חלק זה עומד על כ 4% בשנה. מהחבית שלנו, המלאכים כנראה יהיו מאוד מרוצים!

כמובן שאת קצב האידוי המהיר ניתן לייחס לאקלים החם של ישראל, אך בעיקר לנפחה הקטן של החבית. בחביתו'ש, שטח הפנים ביחס לנפח הנוזל גדול בהרבה מיחס הנפח לשטח הפנים שקיים בחביות הברבן המשומשות הנפוצות בסקוטלנד שנפחן 225 ליטר.

אבל מה טעמה אתם שואלים שוב?

להלן הרשמים:

אלכוהול ניטראלי שיושן 44 ימים בחבית מחודשת,  66.5% אלכוהול

צבע: מהגוני, אדמדם. הצבע חזק אך לא "עמוק".

ניחוח: מרציפן, שקדים, קינמון, ציפורן, ווניל, מעט קוקוס קלוי. מזכיר יותר ברנדי מאשר וויסקי (יישון באלון צרפתי אכן מאפיין ברנדי ולא וויסקי).

בפה: עוקץ, טאני במקצת, הרבה קינמון מרציפן ושקדים, גם פלפל אנגלי חזק ובולט. ווניל ועץ חדש. שוב מנעד טעמים המזכיר ברנדי.

פיניש: מתחיל מריר וקינמוני, הקינמון מחמם את הפה ונשאר בו לאורך זמן. משאיר תחושה יבשה בפה.

לסיכום: הצלחנו לחדש את החבית! האלון הצרפתי נקי ונעים והתוצאה היתה פיצוץ של טעמי עץ טובים אך אגרסיבים כפי שצפוי לקבל משימוש בעץ חדש (להזכירכם את הברנדי פסיפלורה יישנו בחבית החדשה רק שבועיים וחצי, והברנדי מוסקט שנכנס לחבית לאחר מכן ישב בה רק כחודש  אחד). 

האלכוהול שיצא מהחבית, הפילטר לא שינה את צבעו של הנוזל

לא היינו בטוחים שזה אפשרי ויותר מכך- לא חשבנו שנצליח...  אך לבסוף פרוייקט חידוש החבית הוכתר בהצלחה!

גראפה ישראלית, יש דבר כזה (פוסט משותף)

פתיחה מעת שי גלבוע,

לפני כחודשיים פקדתי את אחת מחנויות היין בהן אני מבקר בקביעות, על מנת לראות מה חדש ואם יש מבצע מעניין. על אחת החביות הפזורות בחנות כשולחנות תצוגה עמדו מספר בקבוקים דקים ויפים בנפח חצי ליטר האחד ואיחסנו נוזלים בצבעים שונים. למראה מבטי המסוקרן נשאלתי על ידי אחד המוכרנים ״גראפה אתה מכיר? בוא תטעם, יש מבצע היכרות טוב. יש טבעית, מיושנת ומוסקט...״. 

טעמתי, והגראפה הייתה מצויינת. כששאלתי מאיפה היא, נאמר לי שזו גראפה בוטיק תוצרת הארץ. סירבתי להאמין עד שהראו לי, על טיקט קטן שהיה מחובר לכל בקבוק, את כתובת היצרן באנגלית- "ראש העין, ישראל". קניתי שני בקבוקים (מיושנת ומוסקט) ומסקרנות אמיתית שאלתי איך אפשר ליצור קשר עם המזקק. סיקרן אותי לצלם, שכן צילום הוא תחביב רציני עבורי, וכמובן סיקרן אותי להכיר. השארתי מספר טלפון וצילמתי את הגראפה לאינסטגרם שלי, במטרה לחפש מידע עליה. שאלתי גם את נמרוד, אך כמוני, גם הוא לא הכיר.

שבועיים לאחר מכן, כשכבר שכחתי מכל הסיפור, הנייד שלי צילצל. ״שלום, שי?״ קול בס נשמע מהמכשיר, ״מדבר רפאל... רפאל מהגראפה...״.

תמונת האינסטנגרם שצילם שי

שיחת הטלפון עם רפאל הייתה לבבית. הוא הותיר עלי רושם של אדם נחמד וקבענו שאקפוץ אליו באחד מימי השישי הקרובים. עם סיום השיחה, נזכרתי בנמרוד ובעיסוקו בסוגים שונים של כהילים (כולל גראפה, רום, וויסקי) והצעתי לו לבוא עימי לפגוש את רפאל. וכך, לאחר תיאומים טלפונים נוספים, הגענו שנינו בבוקר שישי גשום וחורפי לראש העין.

רפאל גר בבית יפיפה בסגנון ערבי ומעוצב בקפידה. מכל פרט ניכרת המחשבה העיצובית והשילוב של הפרטים יחד יוצר הרמוניה. ולא בכדי - לאחר ההיכרות סיפר לנו רפאל קצת על עברו. 

אדן חלון בביתו של רפאל

בתחילת שנות השמונים רפאל עבד כצלם מזון, אחד הבודדים בארץ. הוא צילם עבור מגזין מזון ישראלי,חידוש באותה עת, ועבד כצלם פרילנס עם דפי זהב והעיתונות הכתובה. לאחר מספר שנים הקים חברה המתמחה בפרסום וקידם מוצר שלו בשם "גלוית הזהב" - גלוית פרסום בצבע והדפסה איכותיים, מוצר שהיה פחות נפוץ בזמנו. לקוחות רבים שלו היו מסעדנים. למעשה, גם כיום עוסק רפאל בתחום הפרסום והוא בעל חברה בתחום. 

רפאל מעיד כי ״תמיד היה ביין״, אם בגלל העיסוק המקצועי בתחום המסעדות והמזון, ואם בגלל קרוב משפחה יודע דבר . יין, לעומקו, תמיד נכח בחייו והאהבה הגדולה אליו גם הביאה אותו להקים יקב בבית. הוא הכין מספר סוגי יין אדום והדגיש שכולם היו ללא תוספת בי-סולפיט. הוא מכר את יינותיו באופן פרטי ומעיד כי נחלו הצלחה. כשהתעניין לגבי הרחבה וצמיחה עסקית, מצא כי רוויית שוק היין הישראלי, בנוסף למלחמת המחירים הקיימת בו, עלולים להוות סיכון שהוא חש כמיותר. הוא סיפר על חבר אחר שלו שהחליט לקחת את הצעד הבא ובסוף נותר עם מלאי יין גדול והפסד כלכלי.

רפאל החליט להפסיק עם ייצור היין ובמקומו, לקדם את המוצר הנוסף שהיה מכין ביקב הביתי שלו - הגראפה.

כאן המקום להעביר את העט לנמרוד, שיספר לנו באריכות על הגראפה של רפאל.

גראפה הינה תזקיק איטלקי המופק מדרוכאות ענבים (הקליפות, הזרדים והחרצנים של הענב). זהו "שם מוגן" של הממשלה האיטלקית- רק לגירסא האיטלקית של תזקיק דרוכאות הענבים ניתן להשתמש בשם "גראפה". 

אנחנו כאן בעליית הגג נחרוג ממנהגינו ולא נדקדק בציציות... מבחינתינו רפאל מכין "גראפה ישראלית" לכל עניין ודבר, ועשה עבודה מצויינת.

רפאל מכין את הגראפה שלו משילוב של דרוכאות ענבי מרלו ויין המופק מענבי 'דבוקי' (עינב ארצישראלי ותיק) המגיעים מכרמים בגבעת עדה. הוא נותן לענבים להצטמק על הגפן ובכך להגיע באופן טבעי לרמת סוכר של בין 22 ל-24 בריקס.

עתה אתם בטח תוהים לגבי תוספת היין מענבי הדבוקי. למעשה על פי החוק האיטלקי ניתן להוסיף "יין טבעי נוזלי עד להיקף מירבי של 25 ק"ג לכל 100 ק"ג גפת בשימוש"- חוקי לחלוטין...

לאחר שהנוזל (המשלב את ענבי הדבוקי ודרוכאות המרלו) תסס, רפאל מזקק אותו במזקקה שבנה בחצר ביתו. מדובר על מזקקת נירוסטה קטנה המצליחה להגיע לריכוז אלכוהול של 70% בזיקוק הראשון ול-80% עד 85% בזיקוק השני. לאחר מכן, הוא מדלל את הגראפה באמצעות מי גשם מזוקקים לחוזק אלכוהולי של 43%.

אולם, כאן לא מסתיים תהליך הייצור. רפאל פיתח תמצית פירות מיוחדת להוסיף לגראפה אותה הוא שומר בסוד. הרעיון של הוספת תמצית סיקרן אותי ולא יכולתי שלא להמשיך ולחקור. הסתבר, גם כאן, כי על פי החוק האיטלקי "בהכנת גראפה מותר להוסיף: צמחים ארומטיים או חלקים ממהם, כמו גם פירות וחלקיהם לפי השיטות המסורתיות של הייצור".

רפאל ערך ניסיונות רבים בהכנת הגראפה מתוך רצון תמידי לשפר את המתכון. כך הוא הגיע לרקיחת התמצית שלו, שמטרתה להוסיף under tone של ניחוח וטעם שיהיה קשה לזהות, אך יוסיף למורכבות המשקה. ניכר כי הייתה השקעה בבניית ושיפור המתכון והיא בהחלט מתבטאת בתוצאה. 

רפאל מאחורי שלושת בקבוקי הגראפה מעשה ידיו

תוך כדי הטעימה של הגראפות של רפאל לא יכולתי שלא לאמץ את עצמי ולנסות לזהות את התמצית.  מתחת לניחוחות הגראפה הבולטים הרגשתי בניחוח הדרים עדין, שהזכיר לי את הפריחה והפירות של עצי תפוזים. שאלתי את רפאל והוא בתגובה חייך, התמצית תשאר הסוד שלו.   

זה הזמן לקצת רשמי טעימה, אבל כאן לא מסתיים הסיפור של רפאל. הוא החליט לקחת את הגראפה שלו לשלב הבא. לאחר רשמי הטעימה אחזיר את העט לשי שיספר לכם את המשך הסיפור הממלא בהשראה..

רפאל מייצר שלושה סוגים של גראפה:

גראפה רפאל 'טבעית', 43% 
גראפת הבסיס של רפאל. מבוססת על ענבי הדבוקי ודרוכאות המרלו ומבוקבקת לבנה לאחר הזיקוק.

ניחוח: מתקתק ונקי של ענבים לבנים, דבק, צוף ופרחים. ניחוחות של תפוח אדום ותפוז מסתתרים מאחור. כיף לחזור ולהריח את הגראפה פעם אחר פעם ולגלות ניחוחות חדשים.
טעם: הרגשה מעט סמיכה בפה, ממלאת ואולי מעט שומנית. הטעם דבשי ונעים עם פירחי הדר ועקיצה אלכוהולית חלשה.
פיניש: פירחוני, מעט מריר ומייבש.
לסיכום: גראפה עשויה היטב, נקייה ונעימה (הגראפה זכתה למדליית כסף בתחרות הטרה ווינו ב-2011).

גראפה רפאל מיושנת, 43%
גראפת הבסיס של רפאל שבילתה זמן קצר במחיצת כמות יחסית גדולה של אלון צרפתי חדש.

ניחוח: ריח עץ חזק מאוד המלווה בצימוקים שחורים ומרוכזים, סיפריה ישנה, פרחים ומעט תפוז.
טעם: העץ בולט מאוד גם בפה והוא משאיר תחושה מייבשת לצד 'ספרים ישנים', מתקתקות של צימוקים שחורים ופירותיות מובחנת.
פיניש: יבש ומזכיר ביקור בסיפריה של ספרים ישנים.

לסיכום: לעניות דעתי העץ דומיננטי מדי והייתי שמח יותר להינות מטעמה של הגראפה, למרות זאת אני סמוך ובטוח כי יהיו הרבה שיהנו דווקא מהאספקט הזה (לראייה הגראפה זכתה למדליית זהב בתחרות הטרה ווינו ב-2011).

גראפה רפאל מוסקט, 43%
העשוייה דרוכאות של ענבי מוסקט לבן עם מעט יין מענבי הדבוקי.

ניחוח: נעים ומתקתק עם ניחוח המוסקט האופייני (והמצויין), צוף ופרחים, קליפת תפוז ברקע.
טעם: תחושה חמאתית ומלאה בפה עם המון מוסקט ומעט קליפת תפוזים, נהדר!
פיניש: חמאתי עם טעם שארי של ענבי המוסקט, מתקתק בסוף.
לסיכום: גראפת מוסקט נהדרת, מומלצת בחום! (זכתה בזהב וב Best Grappa בתחרות הטרה ווינו בשנת 2012).

וכעת  אעביר את העט בחזרה לשי שימשיך לספר את סיפורו של רפאל.

רפאל החליט לקדם את הגראפה שלו למדרגה הבאה לאחר שהגיש מתוך סקרנות גרידא, שני בקבוקי גראפה לתחרות טרה-ווינו 2011 ולאחר ששניהם זכו במדליות (הגראפה המיושנת זכתה בזהב והגראפה הטבעית בכסף) הוא קיבל רוח גבית לרעיון שנרקם בראשו של ייצור גראפה ישראלית איכותית באופן מסחרי.

שלישיית הגראפות מדגמנות לשי בחצר ביתו של רפאל

רפאל פנה למכון היין הישראלי לצורך הכוונה והחל לחפש מזקקים בארץ שיוכל לעבוד עמם לצורך כמויות מסחריות. הוא גילה כי פרט לבודדים, רוב המזקקים (יצרני ערק בעיקרם) למעשה רוכשים אלכוהול מוכן ומוסיפים לו תמציות אניס בהתאם למשקה הסופי אותו הם מבקשים ליצור. בנוסף לחיפוש מזקק, יחד עם המכון ובסיוע עו״ד מומחה לעניין, בדק רפאל את חוקיות השימוש בשם גראפה לתזקיק אשר לא יוצר באיטליה. התברר כי אין דרך בה יוכל לקרוא למשקה אותו הוא מייצר בארץ גראפה מבלי להיות חשוף לתביעות משפטיות (הנושא דומה לשימוש בשם שמפניה עבור יין מבעבע שיוצר בשיטת שמפן אך מקורו אינו בחבל שמפן בצרפת). 

בניגוד למדינות אחרות שמכינים בהם תזקיק בסגנון גראפה אך תחת שם מקומי ידוע (למשל זיבאניה בקפריסין), בארץ אין שם אחר לתזקיק בסגנון זה, ורפאל מעוניין להמשיך ולקרוא למשקה אותו הוא מייצר ׳גראפה רפאל׳. רעיון חדש עלה כאפשרות לפתרון - מדוע לא להעתיק את ייצור הגראפה מישראל לאיטליה?

בעזרת שגרירות איטליה ולשכת המסחר האיטלקית אסף רפאל רשימה של מזקקי גראפה בצפון איטליה ושלח לכל אחד מהם מארז עץ מהודר ובו בקבוקים מהגראפה שלו. השאלה שצורפה למארזים הייתה האם יכולים המזקקים האיטלקים להפיק את המשקה של רפאל, בהתאם להנחייתו, כך שיתקבלו בדיוק אותם המשקאות כפי שנשלחו אליהם.

12 יצרנים ענו לפנייה. רפאל טס לאיטליה ונפגש עם כשבעה מהם. בכל מפגש הוצגו לו מספר דוגמיות של ניסיון המזקק להגיע למשקה של רפאל. ארבעה יצרנים נדחו כי לא התאימו והתזקיקים שלהם לא תאמו את מה שרפאל חיפש. לאחר התמקדות יותר מעמיקה בשלושת הנותרים, מצא רפאל מתוכם את האחד שענה לצרכים ושעימו ובעזרתו רפאל יוכל ליצר את הגראפה על פי ראות עיניו. בימים אלו עובד רפאל עם המזקקה הנבחרת על הפקת וייצור המשקאות. כמו כן, החלו תהליכי שיווק בארה"ב ובאירופה ותהליך הוצאת כשרות לגראפה, מה שיהפוך אותה לגראפה הכשרה הראשונה בעולם.

עוד רגע קט תוכלו לקרוא את הסיפור מאחורי התמונה

בשלוש השעות בהן בילינו במחיצת רפאל דנו בעיצוב, בישול, צילום... וכמובן שהיו צילומים. לא פשוט לצלם צלם. לכל צלם יש את זווית הראיה שלו ואת הרעיונות שלו. גם פה למדתי מרפאל המון. 

התמונה של הבקבוקים עם הסירים (ראו תמונה למעלה) , צולמה בהשראת רפאל. אני ראיתי בקבוקים על השיש - הוא ראה את הבישולים לשבת.

החלטתי לעשות תמונה שתהווה מחווה לסגנון צילום המזון כפי שהיה בימים שרפאל עסק בו ולהכיר בכך תודה על שלוש שעות נהדרות בחברת אדם אדיב, נעים ומעניין. רפאל - המון תודה!

----------------------------------------------------------------------------------------------------------
גילוי נאות, שנינו קיבלנו מרפאל זוג בקבוקים להנות מהם בביתינו.

ניסוי השמרים הגדול- רום בציר 2011

קני הסוכר בגינה שלנו לא התאוששו מהקטיף של הבציר הקודם ולכן לא היה די מהם בכדי לעשות רום חדש. מבאס, אבל זה חלק מהעניין כאשר מנסים לזקק משקה לפי העקרונות של חקלאות בת קיימא. לא הרמנו ידיים וחיפשנו מקורות חדשים לקני סוכר. הפצנו את הבשורה כי אנו מחפשים את הקנים הנחשקים* ולבסוף דרך חבר משותף (תודה מוסא) הגענו לזוג אחים מקבוצת כינרת, אביעד ואופיר, המגדלים קני סוכר בקיבוץ.

יום הקטיף החל בפעילות שונה לחלוטין. בשיחה מוקדמת עם אביעד הבנו כי האחים מעוניינים להיכנס לתחום הבירה הביתית. לא באנו בידיים ריקות: ארגנו את כל הדרוש לבוקר של בישול ולימוד, בוקר של כיף! אגב, מאז בכל פעם שהאחים רוצים להכין בירה הם קופצים לאחד מהמעיינות בסביבה ומביאים משם מים טריים לבישול- איזה רעיון מדליק!

אביעד עם שיח הקנה סוכר שמגדל אחיו אופיר

לאחר מכן התחילה העבודה האמיתית. בחום של חודש יולי 30++ מעלות, מתחת לשמש הצהריים הקופחת, התחלנו לקצץ קנים, הרבה קנים, למה לא חשבנו להפוך את הסדר של העבודות?!

הקנים עשו את דרכם לחיפה, מה שהיום נקרא בפי חלק מהחברים "עליית הגג סניף חיפה" ושם לאט לאט במשך שבוע שלם סחטנו אותם. אנו רוצים לחזור ולהדגיש: שבוע שלם שבמהלכו הקדשנו בכל יום כמה שעות טובות לסובב את המנואלה של מסחטת קני הסוכר, עבודה קשה כבר אמרנו....

מיץ קני הסוכר נכנס למספר מיכלים שונים ובכל מיכל השתמשנו בזן שמרים שונה: שמרי שמפניה, EC-1118, שמרי יין לבן ויינות תוססים DV-10, ושמרי לחם "שימרית". שיערנו כי שמרי הלחם יהיו מתחת לכל ביקורת, אך מכיוון שהשימוש בהם עלה במספר פורומים בנושא החלטנו לבדוק בעצמנו.

למרבה הפלא, שימרי הלחם היו די טובים- התסיסה החלה מהר והתרחשה באופן נקי ובקצב מספק. לאחר סיום התסיסה התירוש היה בעל טעם המזכיר בירת פייל אייל, כאילו המשקה הוכן מדגנים ולא מקנה סוכר. התזקיק גם כן יצא טוב ועם טוויסט מעניין, טוויסט לחמי.

בשמרי ה DV-10 כבר השתמשנו בעבר לרום. תחילת התסיסה הינה איטית, התירוש פירחוני כבד והרום שיוצא לבסוף מצויין, ראו ערך שני בצירים הקודמים (2008, 2010).

השימוש בשמרי שמפנייה (EC-1118) לרום גם כן עלה בפורומים. בד"כ לרום לבן, ובאמת התסיסה הייתה מהירה מאוד, עם תירוש יבש ומעט פירחוני ותזקיק נקי.

החיבור של המזקקה נשבר ולכן אטמנו אותה עם בצק שיפון, טריק מימים עברו.

החלטנו לערבב את הכל לקראת הזיקוק השני מכיוון שנראה לנו כי שמרי השמפניה ייאזנו את שמרי הלחם, וכי שילוב תזקיקים משמרים שונים יוסיף למורכבות של התזקיק הסופי. התוצאה באמת הייתה סופר מעניינת...

כל זן של שמרים הוסיף משהו אחר לחגיגה. שמרי היין והשמפניה עם סגנון ייחודי להם ושמרי הלחם עם הטוויסט הפאנקי הדגני. כבר באותה נקודה ידענו שנקבל באץ' של רום ממש מורכב: לבציר 2011 בהחלט יש סיכוי להיות הבציר הטוב ביותר עד אותה הנקודה.

הבצק תפס את הצורה... ואל דאגה מאז המזקקה תוקנה.

עברו כמעט שלושה חודשים וקיבלנו טלפון נוסף. אביעד היה בצד השני והוא התחיל את השיחה בסגנון הבא: "תשמע נמרוד, יש כאן בחור נוסף עם שיח שחבל על הזמן, קוראים לו דודלה והוא קיבוצניק מהדור הישן. אתה תבין כשתראה אותו... אין בעיה שתקפוץ הוא עובד ברפת אבל אתה צריך להביא לו מנחה... הוא שותה בירות ואל תדאג, לא משנה כמה בירות תביא לו הוא תמיד יגיד לך שזה לא מספיק, ולמה לא הבאת עוד. כמו לחלוב פרה- אם יש עוד טיפת חלב אז חולבים! מה אמרתי, קיבוצניק מהדור הישן".

דודלה באמת היה ברפת, ותמורת המנחה, שכמובן לא הספיקה, הוא נתן לנו לפשוט על השיח כל עוד נשאיר נקי אחרינו, כדי שהאישה לא תכעס.. צודק.

הפעם חזרנו לסניף המרכזי, עוד יומיים של סחיטה... הצטיידנו מראש בשמרי רום מיוחדים, שעשו את דרכם מארה"ב ובהחלט היו שווים את המאמץ. ניסוי השמרים המשיך ולבציר של שנת 2011 נוספה מורכבות מאסטרים (חומרי ריח הנוצרים במהלך התסיסה והזיקוק) שמקורם בזן שמרים ייעודי למשימה.

שימרי הרום היעודיים לצד המאצ'טה הנפאלית (קוקורי) וקנה סוכר

תהליך ההתיישנות של הרום גם היה מעניין מאוד. כיאה לתהליך האופייני שלנו "חתכנו" את הרום עם אחוז מסויים** של שיכר קנה הסוכר שמתיישן עוד משנת 2006. מאוחר יותר, לאחר שהוצאנו את הרום מבציר 2010 מהחבית הכנסנו אליו רום מהבאצ' הראשון של הזיקוק (קני הסוכר של האחים) לשלושה חודשים. אחר כך, הכנסנו לחבית את הרום מבציר 2008 ולאחר שהוא יצא הכנסנו לחבית את הרום מקני הסוכר של דודלה לתקופה של חצי שנה. לבסוף ערבבנו את כל הרום בתוך מיכל אחד וחתכנו אותו לחוזק אלכוהולי של 46%. לקראת תחילת שנת היישון השנייה הוספנו שבבי עץ אלון מיין קברנה הסוביניון שלנו בציר 2011, בכדי לתת לו פיניש שידגיש את הניחוחות הפירותיים- בדיוק כפי שעשינו בבציר 2008.

עתה, כל שנותר על מנת לסיים את הפוסט הזה הם רשמי הטעימה של הרום המדובר, שחלקו החל את ההתיישנות עוד ביולי 2011 וחלקו באוקטובר של אותה השנה. מכיוון שגילו נקבע על פי המרכיב הצעיר ביותר שבתוכו, הרום שלנו, נכון לרגע הטעימה היה בן שנה וחודשיים.

להלן הרשמים:

רום בעליית הגג בציר 2011, 46% אלכוהול, 14 חודשים
באף: ניחוחות של רום, וניל, קינמון ועץ מבושם, לצד ניחוחות פירותיים מובחנים עם צימוקים וענבים. המאפיין של האגריקול מתבטה כריח מנטה ומעט ליקריץ ולצד כל אלו יש ניחוח פירחוני- אסטרי בולט ונעים מאוד.
הרבה שכבות, אף מורכב, ענבים, צימוקים,  מאוד פירחוני ואסטרי נעים.
בפה: גוף קל עד בינוני עם שמנוניות קלה ועקיצה אלכוהולית. עקבי גם בפה עם טעמי רום, שערות סבתא כמו בלונה-פארק, וניל, קינמון  וגם פלפל שחור שבולט מאוד. מעט אצטי ומאוד פירחוני עם טעמים מובחנים של צוף פרחים. לבסוף גם המנטה חוזרת בפה.
פיניש: המון רום, פרחים, וניל ופירות יבשים אשר מתחלפים לשערות סבתא וקרמל בהיר שלא רוצה לעזוב את הפה, הפיניש ארוך מאוד.
לסיכום: המון שכבות יש לרום הזה: תבלנים חמים (מהיישון באלון), טעמים פירותיים (מהיישון בשבבי יין ומהתסיסה) ופירחוניות חזקה שבולטת בבציר הזה וכמעט נעדרת מהבצירים הקודמים (תסיסה ואולי גם חומר הגלם). בנוסף, האגריקול כאן נעים מאוד ומתאפיין בניחוחות וטעמי מנטה. החיסרון של הבציר הוא העקיצה האלכוהולית שלו, אם כי אנו מצפים שעקיצה זאת תחלש עם הגיל. הרום אינו "חלק" כמו הבצירים הקודמים אך יש שיגידו שזהו מחיר קטן לשלם תמורת שכבות הטעם והניחוחות הפירחוניים.

------------------------------------------------------------------------------------------------------------

* אם יש לכם שיח מרשים של קנה סוכר שהגיע הזמן שיעבור תספורת, נשמח לעשות בארטר אלכוהולי תמורת התענוג.

** האחוז נקבע ע"פ טעם ומשתנה במעט מבציר לבציר. בבציר הנוכחי התוספת היתה של 12% שיכר קנה סוכר בציר 2006.

ביקור בתערוכת היין הכשר (פוסט אורח)

פיופ יין ואלכוהול היא חנות יין לא קטנה בירושלים, בה נהגתי לבקר מדי מספר שבועות כאשר עבדתי בהר חוצבים עד לפני כשנתיים. חבר טוב הכיר לי את החנות, שאמנם מכוונת בעיקר לקהל הדתי והחרדי, אך כל חובב יין יכול לאבד בה את זמנו בקלות. היצע היין של החנות, שהוא כולו כשר ורובו המכריע ישראלי, הוא אחד מהגדולים שאני מכיר ויצא לי לבקר בלא מעט חנויות יין. תענוג לכל חובב יין.

מה הקשר של החנות לכותרת שמבשרת על תערוכת היין הכשר? ובכן, גיליתי רק השנה שכבר בשנה שעברה, פיופ החליטו להפיק ולתת חסות לתערוכת יין כשר. לא שאלתי את אנשי החנות אם זו הסיבה, אך מהיכרותי עמם ושיחות רבות ועמוקות שערכנו בנושא הבינותי כי קיים ואקום בנושא אירועי יין עבור הקהל שומר הכשרות,  אשר יין איכותי חשוב לו. אמנם ישנם אירועי יין בירושלים אך הם לא נותנים מענה לצרכים של הקהל המדובר, גם מבחינת היצע היינות הכשרים ולעיתים גם מבחינת ההפקה. למשל, בחלוקת הכוסות בתערוכה צויין במפורש כי הכוסות "הושאלו לגוי", דבר שהופך אותן לשמישות עבור הקהל הדתי, שכן אחרת היו מחוייבים שומרי הכשרות בטבילת הכוס החדשה במקווה על מנת להשתמש בה (ספק אם מישהו יערוך אירוע יין ליד מקווה).

לתערוכה המדוברת, שהתרחשה ממש לפני מספר ימים (28-30 לינואר), הלכתי ביומה הראשון עם חברים הנמנים על קהל היעד של התערוכה (לא היו חילוניים רבים ביום הראשון). הלכתי לתערוכה הן בשביל החברותא, וכמו בכל אירוע יין אליו אני הולך, גם בכדי למצוא הפתעות – יקב שאני לא מכיר, יין שיסחף אותי, סיפור מעניין וכדומה. לשמחתי הרבה מצאתי יותר ממה שציפיתי.

קצת לפני שאשתף בהפתעות וביינות שהרשימו אותי כל כך, קצת רשמים טכניים על התערוכה. ראשית, מבחינת הפקה זו אחת התערוכות היותר מאורגנות בהן הייתי, פרט לרשימת מזמיני הכרטיסים מראש שהייתה ממוינת לפי מספר רישום ולא לפי שם, מה שגרר קצת בלבול באיסוף. מחיר הכרטיס (80ש"ח במקור, או 70ש"ח אחרי הנחות שפורסמו ע"י המארגנים והמציגים בתערוכה) כלל כניסה חינם לחניון התת קרקעי, מלתחה (לשמירת מעילים וחפצים), כוס שפיגלאו ובקבוקון מים מינרלים או פחית קטנה של מים מוגזים מינרלים.

במבואה, היו מספר לא מועט של דוכני גבינות (מספר מחלבות וחנויות מתמחות), דוכני שמן זית, מאפים, מיצים טבעיים ועוד (ברוב אירועי היין הנערכים בארץ, יש דוכן או שניים של גבינות ואולי גם סושי, כך שהמחשבה פה הייתה יפה). כמו כן היו פזורים שולחנות וכסאות למנוחה. בצד השני של המבואה היו דוכנים של נותני חסות נוספים כגון יבואנית וולבו וחברת מוצרי חשמל.

באולם המרכזי נערכה התערוכה עצמה. במרכז סודרה לה חנות יין גדולה ומרשימה, וסביבה, ולמעשה סביב האולם, סודרו דוכני היקבים והיינות. בצד הנגדי לכניסה, הועמד מטבח רחב וסביבו עמדות בישול בעמידה עבור באי התערוכה שגם רכשו או קיבלו את הזכות לקחת חלק בסדנאות בישול, שהועברו כל יום של התערוכהעל ידי שף ידוען אחר. בסדנאות אמנם היה שימוש במערכת כריזה אך הדבר כלל לא הורגש והנחיות השף (אביב משה ביום בו אני ביקרתי), התמזגו להם עם המולת הטועמים בדוכנים.

היום הראשון של התערוכה היה יום עם תנועה דלילה לעומת מה שאני מכיר מאירועי יין, וממש בעת כתיבת שורות אלו דיברתי עם מכר שהלך לשם ביום השני ומסתבר שהסיפור חזר על עצמו. היה מרווח מאוד, ולא עמוס בדוכנים. מה שכן, היו לא מעט מבקרים צעירים יחסית, שנראה כי באו על מנת לשתות ולתפוס ראש ולאו דווקא על מנת להכיר ולטעום. תופעה זו באה לידי ביטוי בהידחפות והבעת חוסר עניין לשיחה שהתנהלה בין נציג יקב פלוני לבין המבקרים האחרים באותו הרגע, וחזרה על עצמה לא מעט. היה דחוף להם שימזגו להם לכוס. זה לא מאוד הפריע, אבל היה ניכר גם על אנשי המקצוע שהם לא אהבו את זה במיוחד.

לסיכום טכני: הפקת התערוכה איכותית. הושקעה מחשבה רבה בעיצוב ובארגון, בתאורה (כחובב צילום אני שם לב לפרטים האלה) ובחוויית המבקר בתערוכה כולל ההנאה מהיין, האוכל וקניית יינות אהובים.

כאמור, לתערוכות יין אני מגיע בין היתר על מנת להיות מופתע. את רב היקבים המציגים הכרתי עוד מקודם.  בדיוק כשכבר הייתי משוכנע שלא אמצע משהו באמת מעניין, הגעתי בשיטוטיי לאחד הצדדים הצרים של האולם, בו עמדו מרוכזים שלושה יינות בוטיק שלא הכרתי כלל. שלושה במכה. כמה כיף. יקב 'גת שומרון', יקב הרצברג ויקב הר ברכה (עליו לא אפרט – היינות שטעמתי ממנו היו טעימים, עוצמתיים מאוד ופירותיים אך אישית לא הרשימו אותי במיוחד – עניין של טעם). טעמתי עוד מספר לא מבוטל של יינות מיקבים מוכרים אך אפרט בעיקר על שני הראשונים שהצגתי.

יקב 'גת שומרון' ממוקם בישוב קרני שומרון ומשתמש בענבים שגדלים הן בשומרון והן בגליל. בדוכן של היקב דיבר איתי ליאור נחום יינן ובעלים משותף עם אביגדור שרון. על השולחן עמדו להם שלושה דקנטרים עם יינות אדומים בוהקים ושמפינירה מזכוכית עם בקבוק צר ונוזל זהוב בתוכו. אחד הדקנטרים הכיל בלנד של מרלו משני בצירים (2006 ו-2007) שיושן כשלוש(!!!) שנים בחביות צרפתיות ועוד כשנתיים בבקבוק, 15.2% אלכוהול. יין עמוס בטעמים, פירות שחורים ותבלינים אך יחד עם זאת הייתה בו חמצמצות מסויימת שצרמה לי מעט.

בדקנטר השני היה שיראז 2009 שהרשים אותי במיוחד. השיראז, מכרמים בשילה וברמת אלכוהול של 15.3%, יושן כעשרים חודשים בחביות צרפתיות. בדקנטר הוא היה כחצי שעה כשאני הגעתי אליו, וזה לא היה מספיק. האף שלו היה קצת טחוב וסגור. ערבוב קדחתני של הכוס גילה ארומות של פירות שחורים בשלים ופלפל. ההפתעה האמיתית איתו הייתה בחיך. מדובר ביין פרותי מאוד, נעים, עדין ורך. ממש מלטף את הפה והלשון. יין מאוזן שהטעמים בו מתמזגים זה בזה, פירות יער, קסיס, דובדבן, תבלינים, פלפל עדין, טעמי אלון מהחביות מורגשים אך לא משתלטים. אני ממש יכול לטעום אותו תוך כדי שאני כותב עליו. בהחלט יין מרשים ומענג אך לא זול (כ-160₪).

בדקנטר השלישי היה יין בציר מאוחר. בלנד של קברנה סובניון ומרלו שהושארו על הגפן עד שהגיעו למצב של צימוק "בריא" – צימוק שמכיל סוכרים ומיץ מספקים. הענבים, מדגיש ליאור, לא יובשו לאחר הבציר אלא נבצרו כצימוקים ממש ואכן האף מתוק והחיך להתאים. יין יבש עם מתיקות חזקה וטעמי פירות עוצמתיים. פטל וקסיס. יין טעים וחביב שיכול להתאים מאוד לימי הקיץ.

היין האחרון שמזג לי ליאור היה יין הקרח שלהם (Ice wine). היות וקרה בכרמים אינה דבר שכיח במיוחד במחוזותינו, נעזרים ביקב במקפיא חשמלי על מנת להקפיא את הענבים. לצטט את ליאור הם "עוזרים לענבים" להגיע לרמת סוכרים גבוהה במיוחד של 40 בריקס. היין המופק מהם זהוב, מתוק מאוד וצמיגי. טעמים חזקים של ליצ'י שולטים בו. רק אחרי שטעמתי את היין היה מוכן לספר לי ליאור על זן הענב. מה רבה הייתה תדהמתי כשאמר לי שהיין הזה מקורו בענבי ויונייה. למי שלא מכיר יינות ויונייה, אלו לא יינות מתוקים מאוד. הם לרוב עדינים, עם טעמי הדרים, אננס (טעם אישי), ומלווים לעיתים בחמיצות קלה. מכן גם גודל ההפתעה שהייתה לי. יין קינוח בהחלט מעניין ומרענן.

יקב הרצברג (או Domaine Herzberg), הממוקם במושב סתריה ליד רחובות החל לשווק את יינותיו ב-2008. מקס, בעלים ויינן עלה לארץ מצרפת בסוף שנות ה-60 ולפני מספר שנים החליט להיכנס יותר עמוק לתחום היין אותו אהב. את המקצוע הוא למד בבית הספר ליין ביקב שורק. הענבים בהם משתמש מקס ליינותיו גדלים ממש ליד היקב במושב סתריה (עוד הפתעה שכן אני מסתובב באזור מדי פעם ומעולם לא ידעתי שיש כרמים באזור רחובות. הדרים בלי סוף. אבל כרמים?!).

לדוכן של מקס הגעתי כבר לקראת סוף הערב כך שמתוך ארבעת היינות שהטעים נותרו רק שניים - מרלו 2009 והרזרב בלנד 2010 (השניים האחרים היו מלבק 2009 ואסאדו בלנד 2010 שהוא 50% מלבק, 25% קברנה סובניון ו-25% מרלו). המרלו היה חביב וקלאסי. פירותי, טניני, קצת מתובל, לא מאוד דומיננטי. יין חביב ונעים. לומר את האמת, טעמתי אותו אחרי שטעמתי את הבלנד ולא דרשתי לפרטיו ומאפייניו, פשוט משום שהייתי יותר מדי עסוק בלהמשיך ולהתרשם מהבלנד.

הרזרב, 50% קברנה סוביניון, 25% מרלו ו-25% מלבק יושן שנה בחבית ושנה בבקבוק. האף היה מלא בארומת תפוזי דם, אשכוליות ופריחת הדרים שלוו בפטל ודובדבן. בחיך היין עדין ופירותי מאוד. יין עגול ועם רמזים בלבד של טאניניות. הוא מתחיל מתקתק ומסיים עם חמיצות עדינה של המלבק בסיומת ארוכה מאוד. לי האנלוגיה שקפצה לראש הייתה לא פחות מאשר יינות קוט-דה-רון. במחיר של 60 ש"ח לבקבוק היין הזה הוא פשוט תמורה מדהימה לאגרה!

רק בשביל להכיר את שני היקבים האלו ואת מרכולתם היה שווה מבחינתי להגיע לתערוכה.

בקצרה ממש עוד שני יינות שהיו הנאה גדולה -

יקבי רמת הגולן, סדרת ירדן, יין 2T שהינו בלנד של שני זנים פורטוגליים אשר בד"כ מייצרים מהם פורט. יין עשוי בקפידה. פירותי עם מעט חמיצות, מאוזן מאוד, לא דומיננטי מדי וגם לא עדין מדי. מהנה ואלגנטי. חבר שהיה איתי אמר שהם הצליחו למצוא את האיזון והקו הדק בין עשיית יין קלאסי להתחדשות ושבירת מוסכמות. אני לא בטוח שאני לגמרי מבין אותו, אבל אני חושב שאני מבין למה הוא חותר וזה נכון לרב היינות בסדרת ירדן.

יקבי הרי הגליל, יין גליל אלון (בלנד קברנה סובניון, סירה, קברנה פרנק ופטיט ורדו),  למיטב זכרוני טעמתי את בציר 2010 (זה היה היין האחרון שטעמתי וכבר חיפפתי בלרשום). יין נהדר. עוד תמורה מעולה למחיר שפוי (65ש"ח). בפשטות - יין טעים, עדין, רך טעמי קסיס, תות ופטל מלווים התערובת תבלינים עדינה ומהנה. נהדר.

תודה שקראתם, ותודה לעליית הגג על האירוח.
לחיים!

שי גלבוע
---

שי הוא חובב יין, ויסקי, צילום וסיגרים ומשתדל לשלב בין הדברים כמה שיותר. הוא נמצא עמוק בעולם היין מזה כעשר שנים, קורא, לומד, אוסף, מיישן, מבקר בארועי יין ויקבים בארץ ובעולם והכי חשוב שותה ונהנה בעיקר עם חברים. מדי פעם שי כותב ומשתף בחוויותיו מעולם היין ככותב אורח אצל משוגעים חברים לעולם היין והאלכוהול. למידע נוסף על שי ויצירת קשר - http://about.me/shokkas

הדרכת ג'ין

לעיתים התפקיד של "בעליית הגג" אינו להכין מרכיבים, לבנות מתכונים, ואפילו לא להרצות... הפעם התפקיד שלנו הסתכם בלעזור; לעזור לאורון לרנר להעביר סדנת ג'ין ראשונה בסוגה בארץ, שכללה סקירה מפורטת ומעניינת מאוד על התפתחות המשקה המרתק לאורך ההיסטוריה, לצד טעימה של תשעה מותגי ג'ין שונים בכדי להדגים התפתחות זו. לבסוף, הגשנו שני קוקטיילים שונים, כאשר כל אחד הוגש פעמיים, בכל פעם עם מותג ג'ין שונה בכדי שנוכל להשוות את השפעת מותג הג'ין על הקוקטייל (ארבעה קוקטיילים בסך הכל). 

אם נכחתם בסדנה, נהדר! 

אם פספסתם, יש לנו הפתעה בשבילכם: ווידאו של הסדנה, כך שגם אתם תוכלו לצפות וללמוד דבר או שניים על המשקה המרתק הזה.

 אז הכינו לכם כוס משפחתית של ג'ין וטוניק וצפייה נעימה!

לבסוף רצינו להודות לאורון לרנר על ההשקעה הבלתי נדלית, על המחקר המעמיק ועל ההרצאה המרתקת. ולתומר יפת, שארגן בהתראה קצרצרה את כל הציוד הנדרש בכדי לצלם ווידאו זה וערך אותו בכישרון רב.